יוצאת מהחנות עייפה כל כך. כל מה שיכולה לחשוב זה לישון.
השמיים האפורים והגשם הבלתי פוסק מכופפים אותך יותר.
מתכופפת עם כל השכבות ונועלת את דלת הזכוכית של החנות. צעדייך כל כך קטנים
כאילו מנסה להימנע מלצאת אל הגשם והקור. ולא כאילו שמחכה לך משהו כל כך מרתק
בדירה הקרה.
אחרי שאומרת שלום לבעל דוכן הגלידה שמול החנות יורדת במדרגות, רוכסת את כל
הכפתורים ומהדקת את הצעיף.
הטלפון מצלצל. אמא. שואלת אם הכל בסדר וכמה קר בחוץ ואם יש לך משהו חם לאכול
בדירה.
אביטל בממתינה, רוצה לדעת מה קורה מחר.
מוטרפת את פשוט רוצה להתכרבל מתחת לשמיכות.
הגשם שוטף את הרחובות, מתערבל לו ברוח שכמו דוחפת אותך לדירה.
מטפסת במדרגות, הרוח מנשבת דרך החלונות הפעורים. ואת נכנסת לדירה, כצפוי משב
אוויר קפוא מקדם את פנייך. את ממהרת להדליק את מפזר החום. ותוך דקות החדר חמים
ונעים. את חולצת נעליים ספוגות מים, מקלפת את הגרביים, מניחה הכל ליבוש באוויר
החם.
היום לא נאכל ארוחת ערב. אין כח. משתרעת על המיטה ומתכרבלת בשמיכה החמימה.

מתעוררת באחת, מישהי נכנסת לדירה. נבהלת שנרדמת בבגדים את קופצת מהמיטה.
ובגרון נשנק מהחום הולכת לקחת כוס מים. ובחוץ שקט. מציצה מהחלון והפתיתים
נושרים שקטים באוויר הקפוא. העולם נדמה כמו חלום. לבן לבן. חלק חלק. ממהרת
לחדר ומצטיידת. פורצת מחוץ לדירה לחפון קצת מן הלבן לבן הזה. והשקט. הדממה
מציפה את הרחוב, כולם ישנים. יקומו בבוקר לעולם לבן.
בחור חוצה את הרחוב, עם כלב. צעדיו מדודים, כאילו נהנה לחנוך את השלג הבתולי.
בוקר לבן לכולם.