הייתי בת שלוש אולי בת ארבע, אבא היה עדיין אתנו, הייתי מחכה
לו בבית, בהגיעו הייתה מתחילה החגיגה. היו בגדים תחתונים בכל
צבעי הקשת אך אהבתי מכולם את הגופיה האדומה עם תחרה. היו לי
שערות זהובות ארוכות ארוכות, מסורקות גולשות על כתפיי. אימא
הייתה מכינה שתי שולחנות, אחד מטעמים השני בשבילי לריקוד. הוא
היה מתישב בראש השולחן וכל המשפחה סביבו והיה אומר, מרי לרקוד.
הוא היה שר ואני עולה על השולחן ורוקדת. השכנים ששמעו את קולות
השמחה
היו קוראים לכולם, בואו בואו מרי רוקדת. מאיפה בא לי הריקוד
איני יודעת, לא היה רדיו וכמובן גם לא טלוויזיה ואני בגודל
אצבעוני רוקדת להנאתי ולכל המשפחה ובמיחד להוריי. אחר כך באו
מחיאות הכפיים מכולם ומכל השכונה.
אך כל זה נגמר עם עזיבתו של אבא את הבית. כולם החרימו אותו רק
אני המשכתי לשמור על הקשר איתו עד עלייתי ארצה. אחרי שנים נודע
לנו על מותו ואני הייתי היחידה שבכתה למרות הקשיים שגרם עם
עזיבתו. שנים רבות המשכתי לרקוד בכל הזדמנות. לצערי מזה זמן
הפסקתי עקב הנסיבות אך הריקוד טבוע בדמי.