לקח לי קצת זמן להבין
למה צריכים שבעה ימים שלמים.
זה היה נראה לי חסר הגיון לתת לבנאדם
שבעה ימים שלמים
לבכות להתאבל,
ולטבוע בצער ובכאב.

לקח לי קצת זמן להבין,
שהשבעה ימים האלה הם קצת כמו פאזל,
ושלכל יום יש חשיבות רבה,
ושלכל יום מטרה לגמריי אחרת, שהיא לחלוטין שונה.

ביום הראשון, אתה בכלל לא מבין מה קרה.
בדר"כ אתה לא מסוגל לבכות עדיין,
וכל הזמן יש מסביבך המון מטריד שכזה.
אך אתה משכנע את עצמך שזה לא מפריע לך,
ושהכל בסדר. ממש כשורה.

ביום השני, אתה מתחיל להרגיש קצת מוזר,
פתאום אתה מרגיש שמשהו חסר,
ואתה מרגיש שקר.
תחושת החמימות שעטפה אותך בעבר -
נעלמת כאילו בכלל לא הייתה.
אחר כך אתה מבין שכאן התחילה ההפנמה.

ביום השלישי זה מתחיל להציק לך,
שכל כך הרבה אנשים מבקרים אותך,
בזמן כל כך מצומצם.
ושלכולם יש את אותו מבט מציק.
וזה מתחיל להפריע לך שכולם אומרים את אותו צמד מילים,
ושכולם בטוחים שהם מחזקים,
ושהם הראשונים שאומרים.

ביום הרביעי, אתה מתחיל להבין,
אתה מתחיל לחשוב על כל הדברים שנקטעו,
אתה מתחיל לחשוב על דברים שנאמרו.
ואתה תכלס מתחיל לבכות,
אבל בדר"כ יש שם מישהו שתמיד ינגב עבורך את הדמעות.

ביום החמישי, אתה כבר מתחיל להרגיש לא בנוח.
אתה מבין שהדמעות לא ממש במקום,
אתה מבין שאתה לא מבין בכלל.
ויותר מזה - אתה מבין שההבנה עוד רחוקה,
ואולי בכלל בלתי מושגת, ואפילו יותר בגדר אשלייה.

ביום השישי, אתה מתחיל להתגעגע.
אתה לא מצליח להבין איך אפשר להמשיך,
איך גלגל החיים אמור להמשיך את הסיבוב,
ואתה לא מצליח לדמיין את החיים עם כל כך הרבה בלי - בתוכם.

וביום השביעי, אתה מתחיל לפחד.
אתה איכשהו פוחד שזה אמיתי.
אתה מלא פחד לשקוע,
ולא להצליח לקום.
פוחד ולא יודע.
לא יודע איך אחרי שבעה ימים שכאלה -
אתה קם כאילו כלום
וחוזר לשגרה כאילו כלום.

--------------------------------------------------------------------------------
יש כאלה ששבעת הימים האלה הם שארית חייהם,
ובתכלס, למרות האירוניה -
שבעה לא נמשכת שבעה ימים.
לפעמים שבעה נמשכת גם כמה שנים.
--------------------------------------------------------------------------------