ישבתי על סלע ענק
בעוד יום אביבי ולא נדיר במיוחד
מולי פרוש הים הגדול ופתאום משום מקום
אפור ושחור מלאו מעליי את הכחול.
רוח קרירה ליטפה את צווארי
וזה מרגיש נעים אך יש בה משהו שיקרי.
ואחרי זמן מה מתחיל גשם לרדת
על פני שטיח שביום קיץ צבוע בתכלת,
שהספיק להחליף עכשיו פנים
ונצבע בזמן קצרבצבעים מאיימים.
והגשם מזכיר לי דמעות גדולות
כאילו משהו בוכה על תקוות שהפכו לאכזבות.
ואולי אלו שיושבים שם למעלה
מסתכלים עלינו, מציצים מטה,
רואים מה הוא ייצר ולמה הפכה להיות
יצירת האומנות שעליה עבד ימים כלילות.
חושבים לעצמם שהוא קצת שכח והזניח
אחרי שלנו הוא הבטיח
אמר שלנו הוא יהיה למורה דרך
אצבע מפנה שאותנו תקח לנקודה הנכונה.
וגם אם צעדנו בדרכים שונות
ועשינו בחירות לא נכונות
מספיק להביט מסביב ולראות
יש שם כמה אותות
וכמו הם יש גם סימנים
שיכולים להחזיר אותנו למסלול החיים.
אך הסימנים כאילו מעולם לא היו ולא נבראו
ובעצם אולי אנחנו אשמים שהפכנו להיות כאלה עוורים.
סגרנו את העיניים והפכנו לאדישים.

ביום אביבי שהפך לפתע להיות חורפי
ישבתי על סלע ענק
וחשבתי למה גשם פתאום ירד
הגשם טפטף על שפתיי
והיה לו טעם של בכי וצעקה של דיי.
כנראה אלו הדמעות של האצבע שהתעייפה
ומאיתנו התייאשה.
הרמתי את עייני לעננים
והבנתי שאין בשמיים מלאכים.
הם הפסיקו להסתכל
והפסיקו להדריך
מחכים בסבלנות שנתעורר ונבחר במסלול קצת אחר.
הרי מבחינתם הכל צפוי והרשות נתונה
הם  מחכים בסבלנות שנעשה את הבחירה הנכונה.
אז כל מי שמביט כעת למרומים ומחפש תשובות בין העננים,
שיבין שאין בשמיים מלאכים.