המיקרו שלו מקולקל כבר שבועיים. הוא רק עושה אור ומסתובב, בלי
לחמם, כאילו זאת תצוגה של האורז והקציצות החדשים מבית
מיצובישי.
על פניו זה לא נשמע נורא - מיקרו מקולקל, אבל כשאין בבית טוסטר
אובן או אפילו טוסטר רגיל, לאכול פיתה עם חומוס הופך להיות
פרוייקט. או שאתה מתכנן את זה מראש ומוציא פיתה שתפשיר על השיש
כל הלילה, או שאתה מחזיק את הפיתה מתחת לברז מים חמים דקה
וחצי. האפשרויות שלך הן פיתה יבשה מאד או פיתה רטובה מאד.
החנות שמתקנת, פשוט, נמצאת במרכז המסחרי של העיר. לא רחוק - 9
דקות באוטו, גג 15 באמצע היום. שווה בשביל פיתה עם חומוס כמו
בנאדם. שווה בשביל כל אחד מאתנו, הרגילים. הבעיה עם דודו, אבל,
היא שהוא לא ממש רגיל בקטע הזה.
דודו גדל במרכז. מה זה במרכז, באמצע הקפל שבתוך הפופיק של
המרכז. הוא לא היה מרגיש בחיים שהעולם מסתובב אם לא היו מספרים
לו. ובמרכז כמו במרכז, הכל מטר ממך, בהישג יד.
בילדות, בירידה של 5 דקות למטה, היה כבר מספיק להביא הביתה
מאפים, חלב וטופס טוטו, ועוד על הדרך לקחת את המפתח מהשכנה.
הוא היה עושה את זה בלי חולצה מרוב שזה היה קרוב. הליכה
לאופטמטריסט בשבילו היתה כמו להוריד זבל בשבילנו - לא משהו
ששווה לחשוב עליו לפני אפילו. אם היה רוצה, בילדות, ביום בלי
רוח יכול היה ביריקה מהחלון לתפוס את תשומת הלב של החשמלאי
ולספר לו על המיקרו.
לא כל כך הכינה אותו לחיים הילדות הזאת. בחור בוגר ובריא, בן
23, לא אמור למצוא את עצמו זורק פיתה קפואה מיד ליד בכיור של
המטבח ב- 9 בערב. לא כל ערב לפחות. עכשיו תמיד אפשר להגיד
שגם הדברים שהוא צריך לעשות נהיו מסובכים יותר עם הבגרות -
בנקים, משרדים ממשלתיים וכאלה. אבל בינינו, זה לא ניתוח מוח,
ואם זה היה במרחק נגיעה, בהישג יד, הכל היה נראה אחרת.
אבל מה לעשות, לגור במרכז כשאתה בכוחות עצמך זה קשה, בלתי
אפשרי ממש ללא תמיכה של ההורים.
אז כמו כלב עם רצועה, שקצרה באופן מגוחך יחסית לגודל הגינה,
דודו רוצה הרבה דברים אבל פשוט לא מגיע אליהם. 7 דקות מהבית זה
הכי רחוק שהוא מגיע. ואז הוא חוזר. ומנסה כיוון אחר.
70% מהזמן הוא פשוט נמצא בבית. באמצע, אבל כבר ממש לא במרכז.