אנשים הולכים משום מקום לשום מקום.
הולכים. זה מה שבטוח: העיקר ללכת.
לזוז. כל הזמן להיות בתנועה.
שלא נפסיד משהו.
צריך להספיק הכל, לעשות הכל, לחוש הכל.
גם אני.
רץ.
זז.
נע.
מתקדם.
לא נח. בלי שקט.
לא יודע אפילו איך להפסיק. מה להגיד.
רק להמשיך, להתקדם, לא להפסיד,
לא לתת לשום דבר לרדת לטמיון, לא מנוצל,
מבוזבז.
מה הטעם?
שום דבר לא מנוצל, לא נחקר, לא ממוצה, לא שלם.
אנשים משקיעים את מרב זמנם לכלום אחד גדול,
במחשבה פתטית כי ייצא להם מזה איזה משהו,
איזה רווח.
שטויות.
הם רק מתעצבנים לגלות כי לאחר מעשה הם נשארו כשהיו.
כלום אחד גדול.
מכלום לכלום.
איזה עלבון.  

מקשיבים לכלום, שרים על כלום.
מישהו בכלל מקשיב כאן למילים?!
אני היחיד?!
אני מקשיב ואני נחרד, מאלצים אותי לשמוע.
לשמוע.
איזה זלזול.
בי.
בהם.
בקהל.
בנושא.
באמנות.
לוקחים את האדם, את מהותו,
ומקטינים וממזערים אותה לכדי אפס,
ישות תלותית ואומללה שמטרתה אחת.
לשבור את המהות האומללה והבודדה שלה
על ידי הכנסה של עוד ישות שכמותה אל מעגל החיים העלוב והנקלה
שלה.
איזה יופי.
מינוס ומינוס שווה לפלוס.
עכשיו משרד החינוך יהיה מרוצה.
איזה עלבון.


אנשים כותבים על כלום.
סתם.
רעיונות נדושים. בנאליים.
טחונים וחרושים, אבל מה, באריזה חדשה,
מהודרת,
מילים שובבות.
"המכנה המשותף הנמוך ביותר", מושג גס כעת.
כנראה שכריכת הספר מעידה על עיסתה,
ולפיה גם עומדים על מהותו של הנחתום.
קנקן ריק.
גם אני.
כותב סתם.
אולי.
מקווה שלא.
תגידו אתם.

עלבון?