אחרי כול כך הרבה זמן שחיפשתי אותך בדרכים לא דרכים, מצאתי.
זאת הייתה דרך ארוכה מאוד. מסע שלקח לי שלוש שנים אבל זה קרה.
אני זוכר איך הלב דפק לי כמו מטורף. הייתי בטוח שהוא יוצא לי
מהמקום מרוב האצה, אבל השתדלתי להיות הכי קול כמו שרק אני
יודע, שאף אחד לא יראה, אז מה חדש? שאלתי בקול רגוע ואדיש,
התחתנתי, סיפרת.
את השניות הראשונות של עיכול המידע החדש אני זוכר בברור כי יצא
לי בקול רועד "מזל טוב" תוך שאני מריץ מליון שאלות בראשי, מתי?
שאלתי, אך לא באמת עניינה אותי התשובה. למעשה כבר את שאר השיחה
אני חושב שאני זוכר במעורפל מאוד. הרגשתי איך הלב מאט את הקצב
ורעש של שברים בקע ממנו. ניתקנו.
תחושה שקשה לתאר השתלטה אליי תכננתי שיחה אחרת לגמרי, אך זאת
המציאות שלי. כרגע אני בטוח שסגירת מעגל זאת בסופו של יום,
תיהיה לי בריאה. אך כרגע הרוחות משתוללות בתוכי, אני לא
מאמין.
צלצלתי לספר לחבר כי רציתי לשמוע חוות דעת נוספת לטירוף שפקד
אותי. פספסתי אני יודע.