מיד כששמעתי על פסטיבל הסרטים הרוסי שיערך בסינמטק יידעתי את
אנה. הכרנו בחנות ספרים, מוזר ככל שישמע הדבר. שלוש שנים חלפו
מאז חייכה בביישנות ודחפה לידי ספר של בולגקוב. על הכריכה
צוירו בצבעים חיים שטן מכונף, חתול שחור השולח מבט מצמית
מעיניו הירוקות ודמות קטנה עם כובע ג'וקי ומשקפי מצבט.  "תקרא,
אל תסתכל, סמוך עליי", אמרה ונעלמה. שילמתי. זה היה הפלירטוט
הארוך בחיי. למעלה מ600 עמודים. עם הזמן וככל שהלכה והתעמקה
ההכרות - את בולגקוב החליף דוסטוייבקי, אותו נאבוקוב שפינה את
מקומו לגוגול - עמדתי על ההבדלים בינינו. בשבילה תרבות זו
קולטורה, היא גומעת ספרים באומדן חודשי של הוצאות ספרים
בינוניות בתקופת החגים, היא כזאת המבחינה בדקויות ההבדלים שבין
תרגומיה של מירסקי לאלו של קריקסונוב, ובעלת נפש רומנטית גדושה
ורוסית טובה המאפשרות לה לשנן את שיריהם של פושקין וויסוצקי
מבלי להדרש לתרגומיו של דוכין לזה האחרון. "בוודאי שאבוא
איתך", אמרה. "אולי זה יעזור לך לחזור לספרים שקראת פעם. הבנתי
שאתה קורא את הרמן מלוויל עכשיו. קפטן אחאב לא בדיוק היה
קוזאק, אתה יודע" אמרה בטלפון. הנהנתי במבוכה. "למה אתה שותק?"
שאלה. "כן, נכון. מקסימום קולאק" עניתי וקבענו ליום שישי
בערב.

רחבת הסינמטק היא פיסת אירופה בלב תל אביב של יום שישי. אין
כאן ניגון בתי כנסת, רק קולות דקים של מצתים נדלקים, ניירות
טבק נאכלים ודממת הטפיפות הקטנות של ילדים רצים ביציאה ממקדש
היצירה של אמנים מן הצד החשוך של אור הזרקורים. גבר מבוגר
ומזוקן מתיישב בספסל לידנו. "שלום חתול" הוא פונה לחתול שחרחר
ההולך ונעלם בסבך. "תראה איך הוא מדבר אליו" אומרת אנה ומפנה
את תשומת לבי אגב טפיחה קלה על הכתף. "כמו פרופסור וולנד אל
בהמות ב"אמן ומרגריטה". חייכתי. "למה אתה שותק?" שאלה. "כן,
נכון" עניתי. "זה לא נראה הגיוני. מזל שבתל אביב קשה להשיג
חשמליות ושמן חמניות".

הסרט הראשון הוא "מיתוסים של ילדותי". אנה מספרת על יורי
פטינג, הבמאי והתסריטאי הרוסי, יוצר הסרט, כאשר ילד בלונדיני
כבן 5 חנוט בטוקסידו ניגש אליי. עם אמו דיבר רגעים מספר קודם
לכן ברוסית. אליי הוא פונה בעברית. "איפה השירותים?" הוא שואל.
"שמאלה" אני מסמן לו, הוא מודה לפני שפורץ בריצה. אמו נועצת בי
מבטים חקרניים. אני לא נראה מקומי על אף קרבתה של אנה. אנחנו
נכנסים פנימה ואני שואל אותה אם היא יודעת משהו נוסף על הסרט.
היא רק מחייכת. "למה את שותקת?" שאלתי. "הם אמרו עלייך משהו
מצחיק" ענתה והצביעה על יושבי השורה לפנינו. גבר מבוגר בטרנינג
בצבע תכלת וילד בלונדיני כבן 5 חנוט בטוקסידו. "אם הם לא
יכולים להגיד לי את זה בפנים לפחות שיגידו כך שאוכל להבין"
רטנתי. הסרט מתחיל ואני מניח את היד על כתפה של אנה. החיים
בישוב נדביגובקה על שפת ים אזוב המתנהלים סביב המכון לרפואת
בוץ שבמקום. הסרט מראה כפר השרוי במצב אנרכיה ונשלט על ידי
גלריה של טיפוסים ביזאריים. יש שם זקן שמשמיע מדי יום ראשון ב6
בבוקר את המרסילייז מפטיפון חלוד ודורש מכולם לעמוד על רגליהם
בשם האידיאולוגיה. אנגלס קוראים לו. יש שם קשישה מקומטית
מרותקת לכסא גלגלים שכולם יראים מפניה כמו מפני אבן עתיקה,
ערסים מקומיים עם שיער בצבע אדום, נוכלים קרחים עם כרס ושיני
זהב ואת מנהלת המכון לרפואת בוץ, שנראית בדיוק כמו הרוקחת שלי.
יש לה שיער שחור מלא, שיניים נוצצות שלא מדרך הטבע ושומה על
הלחי הימנית. הגיבור הוא איגנט, נער שרירי וצעיר שמתאהב בזמרת
שמגיעה ממוסקבה. פעם אחת היא לא שרה בסרט. בסוף אתה מבין שהיא
נוכלת. כמוני וכמו אנה.
יש בסרט את כל הסממנים של רומן רוסי. אפילו דו קרב יש. כדי
לזכות באחת הבחורות היחידות בכפר איגנט נקרא על ידי גרלו, זה
עם השיער בצבע אדום, לכביש שעוטף את הכפר להוכיח את גבריותו על
ידי כך שיכבה את הסיגריה שנתחבה לפיו על דפנוות משאית נוסעת .
"כמה זה רומנטי" אומרת אנה. "בדיוק כמו גריגורי פצ'ורין
ב"גיבור זמננו" של מיכאיל לרמונטוב". איגנט מצליח, על הבחורה
הוא מוותר. לרמונטוב עצמו איבד את חייו שלו כשהפסיד בדו קרב.
הוא היה בן 27.  זה היה ב1841. הסרט מתרחש בשנות השישים של
המאה הקודמת. "בדיוק כמו סרט של קוסטריצה" אני אומר לאנה. "מלא
חיות מסביב כמו ב"שעת הצוענים", טיפוסים מוזרים שעושים שטויות
כמו ב"חתול שחור, חתול לבן", חגיגה של חיים כמו ב...". "אתה
מתכוון כמו ב"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו" של דוסטוייבסקי" היא
קוטעת אותי. אני מחייך. "למה אתה שותק?" שאלה. "סוף סוף אמרת
משהו ברוסית שאני מבין".
הסרט מסתיים. תושבי הכפר, כמעט עד האחרון שבהם, נאלצים לנטוש
את נדביגובקה לאחר שהבוץ הופך לתרכובת רעילה המסכנת את החוסים
סביבה. כל תושבי הכפר פרט לשניים; איגנט שברח עוד קודם
בעקבותיה של הנוכלת שהתרחקה מהשממה בחזרה למוסקבה ואנגלס שנשאר
לנגן את המרסלייז בארמנית על אדמה חרוכה. "כעת בתעודת הזהות
שלי כתוב מקום לידה שאינו נמצא כלל במפות" מסכם קינדר, החבר
הכוסי בעל הריסים הארוכים של איגנט, "נדביגובקה שמו". "גם אני
אותו דבר", אומרת לי אנה, מניחה ראשה על כתפי. "ברית
המועצות".

הסרט השני עומד להתחיל. אני נושף עשן סיגריות ואדי קור. ידיי
רועדות. אנה מחככת את שלה בהנאה וחושבת על איגנט. "ואנצ'קה"
קוראים לסרט השני. בתוכנייה כתוב שזה אמור להיות בנוכחות השחקן
ארמן דז'יגרחניאן. אנה מתרגשת. "למה שלא תשאל אותו כמה שאלות?"
היא קורנת, מרוצה מעצמה. אני מתבייש. "אני גם לא יודע רוסית"
אני חושב. "בשביל זה אני כאן", היא שומעת. כל זה לא עוזר ואני
מתחפר עמוק בשתיקתי. תמיד התביישתי מכוכבים. בטח כאלו שאני לא
מכיר. בסרט נדיה מגיעה למוסקבה כדי ללמוד באוניברסיטה ופוגשת
את ואנצ'קה. "זה ארמן?" אני חושב לעצמי. הטוויסט של הסרט מתרחש
כאשר הוריו של ואנצ'קה, מכריה היחידים של נדיה בבירה, נהרגים
בתאונת דרכים. מתוך כל הקושי מבצבצת האהבה. "זה כל כך יפה"
מפנה אליי אנה את מבטה ומרפרפת במהירות בריסיה הארוכים. ארוכים
בדיוק כמו אלו של קינדר. "זה כמו יורי ולארה ב"דוקטור
ז'יוואגו". "למה פשוט לא להגיד שזה כמו, נניח, ואנצ'קה ונדיה?"
ניסיתי לשכנע, "אולי פשוט כמוני וכמוך?"

עד סוף הסרט לא הוציאה מילה מפיה. "נחזור לכאן בשבוע הבא?"
ניסיתי לשבור את הקרח כשיצאנו מהסינמטק. "יש סרט בשם "יאר",
בתוכנייה כתוב שזה מבוסס על ספר של...". "כן, ספר של סרגיי
יסנין" היא קוטעת אותי בבוז. "על אנשים שחיים בתוך יער שאם
יצאו ממנו ימותו. עכשיו תגיד לי שאתה אמיץ כמו קראייב, שהוא
היחיד שרוצה לברוח משם..."  "לא, ממש לא. אני בכלל לא יודע מי
זה קראייב" התביישתי והשפלתי מבט, "אני גם לא ממש אמיץ..."
"בוודאי שאתה לא יודע" חגגה את נצחונה. "כי בכלל לא קראת
יסנין. אתה בטח מאלו ששמעו על קובץ השירים שלו "מיומנו של
חוליגן", חשבו שמדובר בספר על כדורגל, ואז שמעו שהוא היה הומו
ושכחו ממנו. אז יש לי חדשות בשבילך" מבטה רשף, "הוא בכלל לא
היה הומו. גבר שבגברים. מת בגיל 30 אחרי שהיו לו 5 נשים שונות.
הוא חתך לעצמו את הורידים, כתב פואמת התאבדות בדמו שלו ולמחרת
תלה את עצמו. אתה לא באמת מכיר ספרות רוסית, קולנוע רוסי,
אפילו את השפה אתה לא מדבר - מה... מה אתה עושה פה בכלל?" אמרה
והחישה את קצב הליכתה, הפנתה מבט אחרון וצעקה. "איגנט וואנצ'קה
לא ישנו את זה שקוראים לך ניר".

"לאן את הולכת אנה?" לחשתי ברעד, תר אחרי עיניה הקרות, "חכי רק
רגע". היא לא ענתה, רק הסבה ראשה לאחור מבעד לכתפה החשופה,
מעווה את גבותיה בעודה מתרחקת. מונית חלפה ברחוב הארבעה המואר,
מעלימה את כל אשר הייתה. נכנסתי פנימה והתרחקתי. נותר רק הצל
שלי. "לאן אתה צריך?" שאל הנהג. שתקתי. "למה אתה שותק?" כעס,
מקיש באצבעותיו על לוח המכוונים. "ראיתי אותך מדבר עם עצמך
בחוץ, רק ככה אתה מדבר?". "למוסקבה, סע בעקבות הבחורה הזאת שם"
עניתי בכדי שישתוק והצבעתי לכיוון האפלה. "אין שם אף אחד" ענה.
"אז סע לחולון" השבתי. הוא חייך במרירות והתניע. אולי באמת אני
לא מבין הרבה.