אבא.
זה נראה כאילו זה קרה רק אתמול, ויחד עם זה - כאילו זה קרה
לפני מיליון שנה. אבא. אני זוכרת כל שנייה, ויחד עם זה - לא
זוכרת כלום. שלושה שבועות עברו כמעט. שלושה שבועות שבהם אתה
איננו.
אנחנו מנסים להתרגל למציאות ההזויה הזאת, אבל זה קשה. אתה לא
שם. חור שנפער ולא מולא מחדש. פצע שנפער ולא מסוגל להתאחות.
וזה קשה, בעיקר בדברים הקטנים. הקול שלך, הבדיחות, הקינטורים,
השטויות. אין יותר ארוחות בוקר של קרואסונים טריים ובורקסים
חמים בשבת. אין סלט קצוץ דק-דק. אין אבא שמנמנם לו על הספה,
ונרדם במהלך משחק הכדורגל. אין יותר "תבדקו לי מתי יש משחק
כדורסל היום..." או פרצוף מתחנן לקצת פיסטוקים שאסור. אין עוד
טלפונים כל היום, של אנשים שמבקשים את הדוקטור. אתה לא נכנס
יותר בדלת, עם הצעד הכבד שאופייני לך, עם מיליון תיקים ושקיות,
מביא בכל פעם הפתעה קטנה חדשה.
הארוחות המשפחתיות כבר לא אותו הדבר. המקום שלך נשאר שם, ריק.
אין יותר בירה קרה במקרר, התענוג השבועי שלך. זוכר איזה כיף
היה ביומולדת שלך, שישבנו כולם בפאב של דני ושתינו כל מיני
בירות שהוא מכין שם? היומולדת האחרון שלך. שתינו את הבירה
האחרונה שנשארה בבית ביחד, לכבודך. אתה זוכר שהבטחת שנלך
מתישהו לשתות ביחד? הוגרדן מהחבית, זוכר?
והבטחת ללמד אותי איך אתה מכין את הבלינצ'ס, ואמרנו שנכין
כיסונים ביחד... ורציתי להכין לך עוגה, כמו שאתה אוהב, עם
המרמלדה המגעילה ההיא... עוגה אנגלית.
ולא הספקתי.
ואתה לא הספקת כ"כ הרבה דברים. הספר האחרון - לא הוצאת אותו.
אמא הקריאה לי את השיר שכתבת לי. אני זוכרת שהקראת לי אותו
כשסיימת לכתוב אותו. ואני חשבתי לעצמי שאתה כזה אבא רגשני
ומשתפך... זה שיר יפהפה. תודה לך.
זוכר שבאת אליי, יום-יומיים לפני הניתוח ואמרת לי שהכנת הכל?
שיש מים, ואוכל, ונייר טואלט וכו'? ואני בדיוק אכלתי מהזיתים
ההם, ואתה אמרת לי שאם משהו יקרה לך, אנחנו נוכל להמשיך לנסוע
ולקנות אותם שם? טוב, אז אני לא מסוגלת. וגם השאר לא כל כך.
הקופסא הזו עם הזיתים עדיין נמצאת במקרר.
כל המנהגים שהיו לנו, כל הדברים הקטנים... כל הבדיחות
המשותפות. ואיך אתה היית מוכן כל כך... תמיד היית. ואני לא
הייתי בארוחה המשפחתית האחרונה... ידעתי, ידעתי שזה זמן שאול,
ועדיין... לא הייתי בה. איזו מטומטמת.
אמא שבורה לגמרי. וגם אבי ואורי. ואני? צריכה להיות חזקה
בשבילם, ואני מנסה. מנסה לבלוע הכל ולהמשיך. וזה כל כך, כל כך,
כל כך קשה.
זה כמו לטבוע בזכרונות.

אוהבת ומתגעגעת,
הבת שלך.

לזכרו של אבא שלי, שנפטר ב- 7.12.2007.