המעשה היה בערב שבת המאוחר.
אחרי עבודה מאומצת ביום שישי ישנתי כדי לנוח מעט, אך מרוב
עייפות נרדמתי זכור לי עד השעה שלוש אחרי חצות.
לא הייתי יכולה להמשיך ולישון הסתובבתי בבית, השקט של הלילה
היה מקסים במיוחד ועשיתי לי כוס שתייה ועמדתי מול הוויטרינה
הגדולה של סלון ביתי שפונה אל שתי רחובות הראשיים "כנסת
ושנקין" ושתיתי בנחת.
האור של פנסי הרחוב והשקט של הלילה היה מדהים, עמדתי שם
ונהניתי מכל רגע.
משהו באמצע הצומת משך את תשומת ליבי, חתולים המון חתולים.
כמה עשרות, וחיכו למשהו? מה, לא ידעתי.
הם היו שקטים יפים מכל הצבעים, שחורים, לבנים, ג'ינג'ים,
אפורים, שמנים ורזים, צעירים ומבוגרים, מכל סוג וצבע.
דבר כזה אולי רואים בסרטים, אולי. מה קורה שאלתי את עצמי? מה
זה צריך להיות?
הם ישבו בשקט באמצע הצומת כאילו מחכים לאוטובוס כדי להסיע אותם
לחתונה,
או לאיזה אירוע אחר, פשוט חיכו, מהודרים ויפים ובסבלנות
ובשקט.
לסקרנות שלי לא היה סוף, עמדתי ותהיתי, מה רואות עיני? התחלתי
לספור אותם, אחת, שתיים, שלוש, ארבע...עשר, שמונה עשרה, עשרים,
או-הו, הם זזו מעט ועוד פעם התחלתי לספור מהתחלה, אחת, שתיים,
שלוש...עשרים ואחת...ופתאום הייתה תזוזה, כאילו הגיע האוטובוס
לאסוף אותם. הסתכלתי בכיוון הליכתם של החתולים, ומצאתי את
התשובה.
אישה שהכרתי הגיחה מקצה הרחוב ה"כנסת" ובידיה שני דלים, קראו
לה אילנה. החתולים סבבו סביבה והשמיעו קולות דקיקים,
מיאו...מיאו...ונמרחו עליה בחיבה רבה.
אילנה דיברה איתם כמו אנשים או ילדים ואמרה: בואו, בואו ילדים
שלי, בואו הבאתי לכם הרבה אוכל טעים. איזה יופי שחיכיתם לי,
באו...
ואז היא הלכה בלוית החתולים הרבים בצד הכביש, פרשה שם שקיות
ניילון גדולות ועליהם שמה אוכל בכמה מקומות ושוב שמה עוד
ניילון ועוד ניילון ושוב אוכל ופיזרה, לא צפוף מדיי שהם יוכלו
לאכול בנחת. כמובן שלא שכחה לשים להם מים בקערות מפלסטיק
שקופות בפינה ליד השיח. כאשר היא התפנתה מעיסוקיה, עמדה ונהנתה
מהמראה הנפלא הזה שכולם אוכלים, ורק אז פנתה ללכת לעוד מקום
להאכיל עוד חתולים.
אתם מבינים את משמעות הדבר שהיא עשתה?
בזמן שכל העיר ישנה בשקט ובשלווה היא יצאה בסתר להאכיל את
היצורים האלה שרוב הזמן אין להם אוכל ומחפשים בפחי האשפה.
למעשים טובים של אנשים אין שעות, ואילנה היא אחת מהם.

                                                           
                                 26.06.06