אותה שוחה, אותה שוחה מזדיינת שאנחנו קבורים בה כבר שבועיים.
מוגנים מגשם הפגזים שמשקה את אדמת השדה הארורה הזאת. אנחנו כאן
כדי "להחזיק קו", להגן על המולדת, מולדת?! אנחנו רק רוצים
לישון יותר מחמש דקות ולאכול משהו שלא יצא משפופרת. את האצבעות
כבר הפסקנו, וכשאני אומר הפסקנו - אני מתכוון לפלוגה ג' אוגדה
ח' - להרגיש. האצבעות סוחטות את ההדק נקירה אחרי נקירה, אני לא
יודע אם זה דבר טוב למען האמת. הרגליים כבר הופכות לעיסה
בנעליים השחורות והמזוהמות. הקסדה תולשת את השיער ואיתו פיסות
עור קטנות. יופי, התחיל עכשיו גשם. גשם אמיתי הפעם.
אני מקווה שהאויב לא יחליט לנצל את הגשם לעוד "מתקפת פתע" לא
מפתיעה בעליל. המתקפות האלה כבר הפכו להיות תרגולת, הרי כולם
יודעים שהקוסם מחביא את האס בשרוול. אין הפתעות בשוחה.
רק חמישים גברים ותותח אחד, שלוש מכונות ירייה ומכשיר קשר אחד.
השני הלך. אסור לעבור לחפירה אחרת, פקודת מטכ"ל. אנחנו נואשים,
אבל כדי להגן על הבית הישן, על אמא, אבא וכל האנשים שאנחנו
רוצים להכניס להם מכות באמצע הרחוב. אפילו מגנים על יפי הנפש
ששותים קפה ומדברים בשפה גבוה, שמאלנצאים קראנו להם? לא זוכר
אפילו.  כדי להגן עליהם, מה אמרתי? אה כן, בשביל להגן עליהם
נעשה הכול.  "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" ממש, שומר
ישראל אני? אבא הציק לי ללכת לקרבי, אמר שיעשו ממני גבר. אבל
אני רק גבר שבור עכשיו אבא, מצטער. אמא רק שתקה ושתתה עוד תה,
כי אני בן יחיד אבל היא לא יכולה להגיד לאבא.  אני מסתכן
בלהרים את הראש, פאק כמה שהוא כואב לי. אני רואה שבצד השני
מתחילים לזוז. מיד אני מרים צעקות "יאללה, יאללה הנה הם באים!
תנו להם בראש!" ומכין את מכונת הירייה שלי לקרב. החימושניק
נשכב לידי. האויב יוצא מן השוחות שלו ומסתער, אני שומע את
טרטור הירי אבל אני לא שם. מכוון מוכנית לבובות אדם, שנקרעות
לפיסות בשר אחת אחרי השנייה. נופלות לרצפה כמו צעצוע שבור.
המפקדים שלהם יורים בבורחים. חטפתי כוויה מן הקנה הלוהט ורק
עכשיו שמתי לב. פאק. אני זוחל למפקד וצועק "המפקד! נפגעתי,
מבקש רשות ללכת לחובש!". הוא צעק לי משהו בחזרה אבל גשם הפגזים
חזר לפתע לרדת, הוא טפח על כתפי פעמיים מסמן לי "כן". מיד
צללתי אל עבר היציאה מן השוחה אל עבר שוחת המרפאה הקרובה. מפחד
כל רגע שפגז יסיים לי את החיים האומללים האלה. הגעתי לשוחה
היותר מוגנת של המרפאה, רצתי לתוך ביצורי הבטון המזוין
המצולקים. בפנים כיוונו אותי למיטה נוחה, האחות אמרה לי
להתיישב על המיטה ולחכות לרופא.
הרופא הגיע, לבוש במדי קרב. אקדח ברטה פשוט של תומכי לחימה
תקוע בחגורתו. "איך אתה מרגיש" הוא שאל בנחת. "כואב לי הראש
וחטפתי כוויה מהקנה של המכ"י" אמרתי מהר, הוא בחן את הכוויה
והסתובב. קיוויתי לקבל זריקה של איזה סם קרב או משהו, אולי גם
איזה חבישה. "ו...?" אמר בנימה מרמזת. "חרא" עניתי בלי היסוס.
"טוב" הוא אמר בלי להסתובב עדיין, "אז קח כדור לראש", ושלף
במין הילוך איטי מטורף את הברטה. ולפני שחושי הלוחם שלי הספיקו
לעשות הצתה ולצאת לדרך כבר שכבתי על רצפה עם חור בראש. הרופא
החליף את החלוק המוכתם בדמי בחדש, קרא לאחות שטלטלה אותי לחדר
אחד. חדר גבוה, ואז היא ניערה אותי ואמרה בקול תקיף "חייל,
תתעורר!" מייד קמתי לדום בעמדת הש"ג. קולט שעומר העיר אותי
,דפקתי לו אגרוף ידידותי בכתף, והוא צחק "מה לקחת את זה קשה
אחי?". ניתקתי את האייפוד מן האוזניים וקלטתי שעברו כמה שעות
טובות מאז השיר האחרון. ניערתי את ראשי כדי להצטלל, הדלקתי
סיגריה בשביל שיהיה לי אור לחזור למגורים וחשבתי לעצמי " בונא
עידן, אתה צריך כדור מזדיין לכאב ראש הזה".