כשפקחתי את העיניים היה נדמה לי שהחלקתי בטעות לעולם אחר.
ישבתי במושב הקדמי של המכונית של רועי, זקופה במקומי עד כדי
גיחוך. רועי ישב משמאלי, יד אחת שלו אחזה בהגה באדישות, והיד
השנייה שלו נחה על הירך שלי בהיסח הדעת. פערתי את העיניים עד
כמה שיכולתי אבל רועי לא יכול היה לראות את זה. גם בגלל
שהעיניים שלו היו מרוכזות בכביש, וגם בגלל שהיה חשוך מהרגיל
במכונית. נסענו בכביש הישן, והוא כבר לא היה מואר בשעות האלה
של הלילה. זה כנראה היה אמצע החודש, כי ירח מלא ונפוח היה נעוץ
במקומו בשמיים, מותיר מריחות זוהרות ממנו על כל מה שמתחתיו.
רועי נסע מהר, כמו שהיה עושה תמיד בלילה כשלא היה אף אחד על
הכביש וכל הרמזורים היו ירוקים וכל הצמתים היו פנויים. הזזתי
את העיניים ימינה, בלי להפנות את הראש, בשביל להסתכל דרך
החלון. השתדלתי נורא לא לזוז ולשמור על גב זקוף. הייתי כל כך
מודעת ליד של רועי על הירך שלי, מבועתת ממנה ועם זאת לא רוצה
שהיא תלך. דרך החלון התגלה לעיני המראה הרגיל של אלפי עצים
חולפים במהירות על פניי, כשהירח הענק מעליהם נשאר בדיוק באותו
מקום, מרוחק ואדיש. במערכת התנגן הפס קול הרגיל של רועי. אוסף
של קלאסיקות רוק ישנות שלפעמים נדמה שלא יפנו לעולם את מקום
הכבוד שתפסו להם במערכות הסטריאו של מכוניות של מתבגרים ברחבי
העולם. רועי זמזם את אחד הפזמונים בקול חלש, כאילו לעצמו.
רציתי להצטרף אליו, כמו שהיינו עושים פעם, אבל היה נדמה לי שגם
אם אשתדל מאוד שום קול לא יצא ממני כשאני אפתח את הפה. ערסלתי
בעדינות את המחשבה להירדם. לא הצלחתי להיזכר אם נרדמתי מקודם,
או באיזה שלב בדיוק היד של רועי מצאה את דרכה לירך שלי, אבל לא
היה לי שום דבר אחר לעשות. עצמתי את העיניים לשנייה, ומיד
התחרטתי ופערתי אותן שוב בבהלה. רועי לא שם לב לכלום. נזכרתי
שאני חייבת להיות בשליטה, לפקח כאן על מהלך העניינים, לדאוג
ששום דבר חשוב לא יקרה פה בלעדיי. משהו רטט והבהב בתוך התיק
שלי. התכופפתי בלי לחשוב אל רצפת המכונית והעליתי את הפלאפון
שלי אליי. היד של רועי, אמיצה משחשבתי, לא זזה ממקומה. פתחתי
את הסמס. "איפה את?". המסר מאיל נדמה כאילו הגיע ממרחקים
עצומים, אפילו שהמכונית של רועי כבר הייתה קרובה מאוד לעיר.
דמיינתי את איל יושב באיזה פאב עם כמה מהחברים, חושב עליי,
תוהה. אני בעצמי תהיתי עד כמה זה יתרום לו אם הוא ידע את
התשובה. עד כמה זה יתרום לו אם אני אשקר. עד כמה זה משנה בעצם.
לא הצלחתי לחשוב על שום תשובה טובה. חשבתי על יוני דואר. איך
פעם לקח למסרים כמה שבועות טובים להגיע. איך היה זמן לצפות,
לחשוב לעומק, למשוך את ההתלבטויות ולנסח את המילים. חשבתי איך
עכשיו, תוך שניות, המחשבות של איל יכולות להגיע אל תוך המכונית
הנוסעת של רועי, כתובות בפיקסלים על גבי מסך קטן, צבעוני
ומרצד. המנון פסיכודלי מוכר חתך בחוסר טקט בולט את השקט היחסי
והמתון ששרר במכונית. שקט של חושך, של לילה, של קלאסיקות רוק
מוכרות בווליום נמוך, של מכונית נוסעת, של הרהורים. הפלאפון של
רועי הבהב ממקומו בשקע הקטן שבין המושבים. היד של רועי לא עזבה
את הירך שלי. "זה סמס. תבדקי מי זה". רכנתי בצייתנות שתמיד
ניצתה בי כלפיו. לא הייתי ככה בדרך כלל, אבל היה בו משהו. מעין
ביטחון שקט של מנהיגות ברורה. תמיד היה היגיון בציוויים שלו.
תמיד היה בהם מעין טון חברי ואבהי כאחד, טון שגרם לכל השומעים
אותו להאמין שאם הם רק ימלאו אחר הבקשות שלו, הכל יסתדר. סמכתי
עליו, אפילו שלא תמיד הסכמתי איתו ולא תמיד תמכתי בו. הוא פשוט
היה אדם כזה שלעולם לא יוכל ללכת לאיבוד. פתחתי את הסמס שלו.
"איפה אתה?". מסך שונה, גופן שונה, אותו מסר. "טלי שואלת איפה
אתה". למרבה ההפתעה המשפט יצא ממני בטון רגוע, חברי, מחויך.
שמחתי שאותה נביחה חדה וצרודה שחשבתי שמתבשלת בתוך הגרון שלי
לא יצאה אל אוויר העולם. כמעט שבכיתי מהיכולת המופלאה הזאת,
לדבר אל רועי בנונשלנטיות למרות שאנחנו יושבים כאן ביחד, בעלי
סוד ושקועים עמוק במשחק מחבואים עם כל האנשים שהכרנו. ידו של
רועי רפרפה בעדינות מעל הירך שלי, כאילו היא מערסלת בתוך עצמה
את המחשבה להתנתק ולעזוב. פערתי שוב את העיניים והישרתי מבט
קפוא קדימה, אל הכביש. לא רציתי להפריע לה. רציתי לתת לה לעשות
את ההחלטה בעצמה. המשכתי לשבת זקופה ודרוכה ועשיתי כמיטב
יכולתי שלא להזיז שריר. "אל תעני לה". ביקש רועי שוב בקולו
המצווה והמהפנט. הנחתי את הפלאפון שלו בחזרה במקומו. "גם איל
חיפש אותי". גם המשפט הזה יצא ממני בדיוק בטון הרצוי. לא ברצון
להשוות, להתנצח או להוכיח עמדה, רק ברצון כן לחוות את האחווה
של צרה משותפת. "שיחפש". אמר רועי בקולו הרגיל והבטוח, והוריד
את ידו הימנית ככה שהיא נחה בברור על הירך שלי. נבהלתי מההחלטה
הפתאומית והנחרצת של היד. רציתי להראות לה שגם אני כאן, ושגם
לי יש מה להגיד בעניין. הנחתי עליה בהחלטיות את ידי השמאלית.
ביקשתי לסגור עליה, לשלוט בה, אבל היא לא הייתה מוכנה להכנע.
היא שחררה את עצמה בעדינות, אחזה ביד שלי וקרבה אותה לשפתיים
של רועי. רועי נישק אותה, נשיקה שלא היה בה צורך, כוונה או
סיבה, רק רצון כן, ולי היה נדמה שאנחנו נוסעים במכונית הזאת
מאז ומעולם.