אמי הרימה את מכסה הסיר, הכניסה מזלג ודגה מתוכו חתיכת בשר.
"פרגיות ברוטב שנחאי", אמרתי בגאווה וציפיתי לשמוע קריאת
התפעלות לנוכח הטעם העדין המלטף את הגרון בחושניות אקזוטית.
"בסדר", אמרה אמי בטון שקט וקטעה את תקוותי. שלוש שעות של
קיצוץ, תיבול, השרייה, טיגון וערבוב הסתכמו עבורה במילה אחת,
"בסדר". מילה אחת כל כך מוכרת ואכזרית, "בסדר".  
אני בולע את העלבון ביחד עם חתיכת פרגית בנוסח שנחאי ששלפתי
מהסיר (באמת לא משהו), וחוזר באחת אל כיתה ג', אל הצעדה
השבועית לספריה ואל ה"בסדר" ההוא שאינני מצליח לשכוח.

כיתה ג'1, מסודרת בזוגות, הולכת בצהלה לכיוון הספריה. שעה אחת
בשבוע הוקדשה ללמידה עצמית בספריה בכל נושא אותו בחר התלמיד.
להאמין או לא, דווקא בלמידה עצמית זו עשיתי חיל (מאז אני תופס
את עצמי כאוטודידקט), ואפילו יש לי הוכחה - התעודה של כיתה ג'
בה כתוב במפורש "עובד יפה בנושא האישי שבחר 'משוררים וסופרים
ישראלים'."

האמת שהבחירה היתה קשה. מספר מפגשים לא מבוטל הקדשתי לחיפוש
נושא. המורה המליצה על כדורגל או החלוצים הראשונים. הספרנית
הביטה על חולצתי הצהובה עליה הודפסה תמונת כדורסלני מכבי ת"א
עם גביע אירופה (הדפסה לא איכותית, אני זוכר את הבכי והאכזבה
לנוכח הקילופים בפניו של אולסי פרי), והמליצה כדורסל או וותיקי
פ"ת.

כל הבנים בחרו "כדורגל - חוקים ושחקנים", מלבד דני גורן שעשה
משהו על אלקטרוניקה ומאז קראנו לו החשמלאי, וכל הבנות בחרו
"פרחי הבר בארצנו" מלבד גלית שבחרה "חריזה ומצלול בשירת
אלתרמן" ומאז קראנו לה אלתרמניה, כלומר קראו לה אלתרמניה, אני
המשכתי לקרוא לה גלית, לפחות בהתחלה.

"נו בחרת כבר נושא?" שואלת אותי גלית, בת זוגתי לצעדה השבועית
ושכנתי לשולחן הלימודים. "אני מתקדמת ממש יפה בנושא שלי. עתה
אני מחפשת אונומטופיאה בשירתו."
אונומטופיה? איך אני אגיד לה עכשיו כדורגל? היא תחשוב שאני כמו
כלום (האמת שאכן הייתי כמו כלום אבל ניסיתי להסתיר את זה,
בעיקר מעצמי).

גלית הגיעה אלינו חודש לאחר תחילת השנה, המורה הסתכלה איפה יש
מקום פנוי - נו בטח, עופר. (כבר אמרתי שלא היו לי הרבה חברים?)

"בבקשה, חמודה, תשבי לידו, ועופר, בלי בעיות! ותפסיק כבר
להתנדנד על הכיסא!!!"

"אונומטופיאה", אומרת גלית, "אתה יודע, כמו "בקבוק" או
"שריקה", מילה שצליליה מרמזים על המשמעות". "בטח, בטח", אני
ממהר להשיב וחושב על אורי מלמיליאן ועל איך שבשם שלו חשים
ומרגשים את יכולת הכדרור האגדית - מ-ל-מ-י-ל-י-א-ן
מ-ל-מ-י-ל-י-א-ן.    
"אני רוצה להיות סופרת!!! אתה יודע שאני כותבת שירים?" היא
שואלת, קובעת, מודיעה ופותחת מחברת עליה מתנוססת בגדול הכותרת
"חריזה ומצלול בשירת אלתרמן".
גלית מלקקת קלות את האצבע ובעדינות נשית מעבירה דף ועוד דף
ועוד דף. "הנה, מצאתי", היא מכריזה ובקול צלול מלא בטחון עצמי
היא הולכת ומקריאה.

"הגשר"
מעל פלגי מים זכים
בעמק מוקף הרים  
גשר רעוע מחבר
בין הגדות..."

"גלית", אני אומר ומנסה להפסיק את פסטיבל השירה לנוכח הסכנה
המתקרבת, או יותר נכון לנוכח הסכנה אליה אנו מתקרבים, אבל היא
לא מקשיבה, היא כבר בבית השני.

"גשר ארוך מקצה אל קצה
מי האמיץ שאותו יחצה?
גשר רעוע ומט לנפול
חבלים קורות ו..."

בום!!! (זה גם אונומטופיאה?)
ראשה נחבט בעוצמה בקורת השער שבמגרש הספורט. ראשונה נפלה
המחברת, אחר כך נפלו המשקפיים ובסוף גלית בהילוך איטי התמוטטה
על קו השער, הסתובבה, התגלגלה ו...גול!!!

המורה הגיע בריצה, הביטה בגלית השרועה על הקרקע, הביטה בי,
עומד בביישנותי שעון על הקורה, ומיד הכל היה לה ברור. "אתה עוד
תשלם על זה!!!" אמרה וניגשה לטפל בגלית. בשעה שתלמידי הכיתה
עסקו בלהאשים ובלתאר כיצד דחפתי את גלית אל הקורה וכיצד בעטתי
בה לאחר הנפילה, הרמתי את המחברת עליה כתובה הכותרת "חרוזים
ומצלול בשירת אלתרמן" ורצתי לעבר המורה שהתקדמה עם הנפגעת לעבר
חדר האחות.
"המורה, המורה", אמרתי תוך כדי סידור הנשימה (כושר אף פעם לא
היה לי), "המחברת". אבל במקום תודה אמרה המורה "עופר, די!!!
כבר עשית מספיק נזק ליום אחד."

גלית נשארה בחדר האחות להשגחה ואני ישבתי בספריה עם "לקסיקון
לספרות וסופרים" וסיכמתי עבורה על אלתרמן, אונומטופיאה
ואוקסימורון. "נו, אני רואה שסוף סוף בחרת נושא", אמרה הספרנית
בסיפוק ורשמה ביומן "עופר - משוררים וסופרים ישראלים".
 
באותו היום היו לי שתי בשורות להורי - הטובה, שבחרתי נושא
אישי, והרעה, שיש להם מחר בבוקר שיחה עם המחנכת על התנהגותי
האלימה. לא עזרו כל הסבריי, הבשורה הרעה האפילה על הטובה.
במקום שבחים על הבחירה בנושא כה חשוב, קיבלתי צעקות ושאלות
"כמה פעמים אמרנו לך לא להרביץ?!"

"אבל לא הרבצתי, היא התנגשה בקורה", אמרתי למחרת היום להגנתי
אבל לא סיפרתי על המחברת, השיר והגשר (עוד עלולים להפוך אותנו
לזוג). "התנגשה בקורה?" שאל אבי והוסיף בציניות, "אין לה
עיניים בראש?"
לא עזרו כל הסבריי (לפעמים האמת הכי לא נתפסת והכי לא
הגיונית), השיחה הסתיימה באזהרה חמורה שתיכנס לתיקי האישי
ובדמעות של אמי, שמלמלה "מה יהיה אתך בסוף, מה יהיה?"

בצהרים חיכה לי אבא על המיטה ובידו הפתעה מרובעת ושטוחה עטופה
בנייר חום (איזה באסה, שוב פעם ספר). "אל תחשוב שלא שמחתי על
בחירת הנושא", אמר והגיש לי את "לקסיקון לספרות וסופרים".
פעמיים, פעמיים בלבד פתחתי את הלקסיקון - בפעם הראשונה למול
עיניו של אבי שהתמלאו לחלוחית בהירה לנוכח התפעלותי ממושגים
כגון אונומאטופיאה ואוקסימורון. ובפעם השנייה כשסיכמתי על
אוריאל אופק. כשסיימתי עם אוריאל אופק, החלטתי - אני אהיה
סופר, בדיוק כמו... גלית.

אם רק הייתי כותב סיפור פחות מותח, אם רק לא הייתי מדגיש את
המילה פתאום, אם היא רק הייתה מקשיבה, אם היא רק לא היתה
תופרת, אם היא רק לא היתה אומרת "בסדר"...

שלשה עמודים וחצי היתה אורכה של המעשיה המופלאה שכתבתי שהתרחשה
בבית מכושף בלב יער חשוך. "נו, זה עוד ארוך?" שאלה אמי לקראת
סוף העמוד הראשון, בדיוק כשהגיבורה נכנסה לבית המכושף וגילתה
שהקירות זזים ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה, בדיוק כמו ידה של אמי
שתפרה - ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה.

בקול מונוטוני ומרדים המשכתי "הילדה הביטה בקירות הזזים והבינה
שהבית מכושף כי רק בבית מכושף הקירות זזים. הקירות זזו ימינה
ושמאלה ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה, פתאום..." את המילה "פתאום"
צעקתי בכדי להשיג הפתעה ולהגביר את המתח אך במקום הפתעה ומתח
שמעתי צעקת כאב כשאמי המבוהלת נדקרה מהמחט. נקודה קטנה ואדומה
הופיעה בקצה אצבעה של אמי שניסתה להסתיר את הכאב והדם ודחפה
אותה במהירות לפה. שוב נשאלה השאלה "זה עוד ארוך?" אך הפעם
הרגשתי איזה קוצר רוח ברוחה.

"והילדה ניצחה את המכשף וגרה בבית המכושף עד עצם היום הזה",
סיימתי בגאווה ובפאתוס וציפיתי לשמוע את התלהבותה, מחמאותיה,
את מחיאות הכפיים. וציפיתי לחוש את חיבוקה ואת נשיקתה ואת ידה
המלטפת את ראשי הרך. ציפיתי...
אמי שתקה, היבטה בי באהבה (היום אני יודע שזה היה רחמים) ואמרה
"בסדר".  

הילד האלים שלך, הילד המופרע שלך, הילד שלא ברור לך מה יהיה
אתו, יהיה סופר!!! וכל מה שאת מוצאת לנכון להגיד זה "בסדר"?
יש כאבים שלא נעלמים, כאבים שהזמן לא יכול להם. כזו בדיוק היתה
הדקירה בבטן שעשתה המילה ההיא, "בסדר". הלכתי לחדרי באיטיות,
הכנסתי את המחברת לתוך הלקסיקון לספרות וסופרים ישראלים ולא
פתחתי אותם יותר לעולם.

"אל תסתכלי עלי ככה", אני אומר ושוב רואה בעיניה את אותה
רחמנות, "לא טעים לך, אל תאכלי, תישארי תקועה עם הקובה שלך
והאורז האדום שיוצא לי כבר מכל החורים!!!"