[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רוויטל סנדרוסי
/
לבדי מתוך בחירה

ישבתי לבדי על הספה בדירתי שברחוב דיזנגוף. לבדי מתוך בחירה,
מתוך רצון שיניחו לי לנפשי.
רחוב דיזנגוף בשל כל הרעש שבחוץ - ההסוואה המושלמת.
שקט בפנים ורועש בחוץ, אך רק למראית עין.  
הרעש בפנים הוא בלתי נסבל - המחשבות, הכאב, האכזבות, ההשתוקקות
למשהו חדש, הגעגועים למשהו ישן.
ולפתע פתאום זה הכה בי - אני לבד, לחלוטין לבד בחלל הזה.
הסתכלתי לימיני ולשמאלי ולא היה שם איש
וזה היה נפלא.  הבנתי כי זהו המצב בו אני בוחרת עכשיו וכי
בעתיד, כשאני אחלים, אני אבחר ב-ביחד.
זה הזמן שלי לבד ועליי לנצלו עד תום, משום שברגע שאני אבחר
אחרת הוא לא ישנה ואני אף פעם לא אהיה שוב לבד - כמה נפלא, ככה
מפחיד.
נפלא מכיוון שהאמת היא שאני שונאת את ה-לבד הזה.
מפחיד מכיוון שזו התחושה לגבי כל דבר שיודעים שילך לבלי שוב.
איזו ברכה זו להיות במודעות.  מודעות אשר מעניקה לי זמן להיפרד
מה-לבד שלי, לנסות למצותו, להפיק
את המיטב וליצור זכרונות אליהם אוכל לנדוד כאשר יתחשק קצת לבד
ב-ביחד.
עם עזיבתו אני אדע והוא ידע שאני כבר לא לבד.
אני מודה שלקחתי את עניין ה-לבד למקום קיצוני ונותרנו רק
שנינו.  לא יכולתי להכיל אף אחד אחר,
רק אותו.  יש משהו נוח בזה, אך למגינת ליבי גם משהו נוח מטריד
לעיתים במנוחתו.
נוח משום שזה בטוח, לא מחייב ופשוט.
מטריד משום שלפרקים נכנסתי ללופ מחשבתי/רגשי ורק התערבות
חיצונית יכולה הייתה להוציא אותי ממנו.
ידעתי שאני בלופ רגשי כאשר התגעגעתי לאיש האחד עד כדי כאב,
כאשר הכל נצבע בורוד ודמיינתי אותנו מאושרים יחדיו, כאשר חשבתי
שיש תקוה בשבילנו.
ידעתי שאני בלופ מחשבתי כאשר כל מחשבה הגיעה מלווה באחיותיה
החושבות ולא הצלחתי להגיע למסקנה החלטית אחת בנוגע לדבר, כאשר
המחשבות היו אובססיביות לגביי ולא הניחו לי ולו לרגע קט.
בין הרגשות הודאיים למחשבות הספקניות היו חיכוכים תמידיים.
במצבים כגון אלה מאד חשוב לא להיות לבד, מאד חשוב שיהיה מישהו
בסביבה שיכניס הגיון בריא למערכת החולה.  נשמע פשוט אך זהו
אינו המצב.
כאשר המערכת חולה, יש לה משיכה חזקה מאד לזה שימשיך להפרות את
המחלה.  הואיל והרגשות ודאיים כלפי זה שמפרה את המחלה אין
סיכוי לבעלי ההגיון הבריא להכנס למערכת ומי שכן מצליח, שורד
זמן קצר בלבד.
רבים ניסו להכנס.  מי שנכנס למערכת בימים בהם המחלה הייתה
בשלביה הראשוניים זכה למקום קבוע,
אך מי שהגיע בשלביה המאוחרים יותר - ימי תהילתו היו ספורים.
הדבר היחיד שיכולתי לומר היה שזה לא הם/ן, זו אני וזו הייתה
האמת לאמיתה.

כל חיי חשתי לבד וזה תמיד העציב, תסכל והכעיס אותי.  
הימצאות אנשים בחוץ לא שינתה את ה-לבד שהורגש בפנים.
הייתי האאוטסיידרית של המשפחה וכישוריי החברתיים לא היו
מפותחים - כולם היוו תפאורה (תפאורה לא מוצלחת או יצירתית
במיוחד לרב) וכל הנסיונות לשאוב אותי פנימה למסגרות המשפחתית
והחברתית עלו בתוהו.  התאים לי להשאר בחוץ עם כל אי הנעימות
שהייתה כרוכה בכך, זה היה הרע במיעוטו מבחינתי.
כשמתרגלים משהו על בסיס קבוע מצטיינים בו - תמיד יש תמורה בעד
האגרה.  
התאמנתי ב-לבד והפיגור ב-ביחד בלט מאד.
אנשים באו והלכו - חברים, חברות, ידידים, ידידות, אך לא ידעתי
איך להחזיק בהם לזמן רב.
זה היה הקיום שלי - בעלת הרצון להיות ב-ביחד, אך בעלת הידע
להיות ב-לבד.


כשרוצים משהו נורא נורא אוטומטית מצויים במצב פרוץ ומזמן
רעות.
המחלה בשלביה הראשוניים הייתה ניתנת למרפא, אך תרופה זה לא מה
שחיפשתי, כל שרציתי היה שמשהו יקרה ושה-לבד ייעלם.
ואז ביום בהיר אחד פגשה מחלתי באיש האחד, זה שלימים יפרה את
שלי ואני את שלו.
רציתי נורא וזימנתי את הנורא מכל.
מצאתי את הפרטנר המושלם למשחק "כאילו ביחד" מושלם אשר את חוקיו
ידעתי, שהרי הייתי מאומנת
ב-לבד ולא הגיוני היה שאזמן משהו אחר שלא היה במודעות שלי.
ממש כשם שמודעות היא ברכה, חוסר מודעות הוא קללה.
וכך חייתי את חיי בכייף - הייתי בטוחה שאני ב-ביחד, אחרי הכל
היה שם מישהו לידי, גם אם רק פיזית.
חלפו להן השנים - שנה ועוד שנה ועוד אחת ועוד ועוד ועוד...
וכמו כל מחלה שלא זוכה לטיפול הולם בעודה באיבה זו החמירה
והתפשטה ואליה הצטרפו עוד מחלות
חלקן חדשות וחלקן תמיד היו שם בפוטנציה.
באיזשהו שלב כבר לא ניתן היה להתעלם מהסימפטומים וכל שנותר היה
לנטול משככי כאבים וכך עשיתי.
להלן רשימת משככי הכאבים בהם השתמשתי:
מניפולציות (על הסובבים אותי ועליי), הדחקות, השקטת
האינסטינקטים ומסיכות לרב.
כל אלו עזרו רק אם נלקחו בכמויות מסחריות.
היה לי רע, אך הייתי בטוחה שמעז ייצא מתוק בסופו של דבר.
אני הייתי הנסיכה המיוסרת, הוא היה הנסיך האחד שלי ומן הראוי
שגם האגדה הזו תיחתם במשפט הידוע:
"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
אם רק הייתי עוצרת לרגע ושואלת את עצמי אם את סיפור האגדה הזה
הייתי מספרת לפני השינה לעוד
מישהו מלבד לאנוכי...
התשובה הייתה בגוף הסרט - בלילות לא ישנתי והגוף לא מצא מנוח.
לסיפור האגדה הזה לא היה מה שדרוש ככל הנראה.
באיזשהו שלב הייתי מחוייבת להציץ ולו לרגע קט למציאות בעיניים
ואז הבנתי שסוף טוב לא יהיה ורגע
לפני ההודאה שהולך להיות כאן סוף רע, חזרתי פנימה כל עוד נפשי
בי.
אז מהן האופציות בעצם?  
סוף רע או סוף רע מאד.
גם זו בחירה, לא?
כמו שבחרתי לברוח מההודאה שסוף טוב לא יהיה, כך גם בחרתי לא
לראות שאלו הן האופציות היחידות העומדות בפניי.

ידוע לנו כבר שהחיים מלאים באירוניה.
האירוניה בחיי הייתה שהאיש האחד והיחיד מילא את חיי עד אפס
מקום.
האשליה הזו שירתה אותי נאמנה - המשכתי לעשות את מה שידעתי הכי
טוב, אך הרגשתי שאני מגשימה
את רצוני.  אילו הייתה התאמה בין השניים, כל זה לא היה מתרחש.
בזמן שנהניתי מה-לבד חשבתי על כל ה-ביחד שחוויתי.
אחת ההבנות הקשות הייתה שלא הייתי ב-ביחד ובעצם המשכתי לתרגל
את ה-לבד והוא הפך להרגל שקשה להיפטר ממנו.  תהיתי כיצד אני
אדע לבטח להבא שאני באמת ולא בכאילו?
האם אי פעם אני אמצא תרופת קסמים?
טוב... האם אי פעם אני אמצא תרופה?
הפקת לקחים נדרשה ואולי זו תהיה התרופה למחלה.
ישנו הסיפור על הכדור הקטן והכדור הגדול...
הכדור הקטן הוא הנשמה והכדור הגדול מייצג אהבה (לכל דבר).
הכדור הקטן מייצר כדורים גדולים לרב.
לכדור הקטן אין תחליף ואת הכדורים הגדולים אנחנו יכולים לתת
למי ולמה שעולה על רוחנו -
כמה שיותר, יותר טוב.
הבנה קשה נוספת הייתה שאני, את הכדור הקטן שלי, נתתי, על כן
הלקח הראשון היה - לא לתת את הכדור הקטן.  וכעת כיצד אני
מחזירה אותו אליי, משקמת אותו ושומרת עליו מכל משמר?
הלקח השני היה - לא לחזור למערכת יחסים הרסנית שכזו שוב.
עכשיו משהבנתי את הנזק שנגרם לי ניסיתי להבין למה הייתי שם,
למה בחרתי להישאר במקום הזה זמן רב
כל-כך, למה בחרתי בסוף רע מאד?
הלקח השלישי היה - לא לחשוב ברגשות.
הלקח הרביעי היה - לא לשמור את מחשבותיי לעצמי.  יש לשחרר את
המון המחשבות ואחיותיהן החושבות שהתמקם בראשי ומסרב לשחרר.  יש
להכריז על התנתקות.
הלקח החמישי - לשיר "והעיקר / והעיקר / לא לפחד / לא לפחד כלל"
כל יום, בכל הזדמנות.
אומרים שעל מנת להתחיל לפתור משהו יש ללכת להתחלה.
כיצד אני מאתרת את נקודת ההתחלה?
התשובה המיידית הינה "בהתחלה", אך היכן זו מצויה? האם ניתן
להניח עליה את האצבע? האם ניתן לזהותה באובייקטיביות?
אולי היא נמצאת בגלגול קודם או אולי ביום הולדתי או בגיל
מסויים בו חוויתי איזושהי חוויה מעצבת?
התשובה מטעה בפשטותה ולא ממש ברור לאן היא מכוונת.
אולי התשובה נמצאת במחשבות?
אני רוצה להוציא אותן לחופשה ללא תשלום וכל שעליי לעשות הוא
לשלוח אותן למוחו של אחר באמצעות דיאלוג, אך ישנן מחשבות
שמלוות אותי כל חיי והן חלק בלתי נפרד ממני (או לפחות כך זה
מרגיש) ולשחרר אותן זו לא משימה פשוטה אם בגלל שלא חשתי נוח
מספיק לספר אותן למישהו, אם בגלל שהתביישתי, אם בגלל שלא הייתי
מסוגלת לספר לאדם-נושא המחשבות-שאלו מחשבותיי בנוגע אליו, אם
בגלל שאני לא מודעות לקיומן או שאולי שכחתי מקיומן ואם בגלל
שאני חוששת שאני לא אדע מי אני בלעדיהן.
מהי התשובה הנכונה בנוגע לטיפול בהן?
להשתנות או לא? לפחד או לא? לעבוד קשה או לא? לשחרר או לא?
הרבה תלוי בהן והתחושה שאני מועמדת לתלייה על-ידן לא מבוטלת.
שוב - עניין של בחירה...

ההשלמה עם ה-לבד הביאה עמה את כל ההפתעות הללו, אך למרות זאת
התשישות הייתה גדולה.
המחלה גבתה מחיר כבד ועקב כך הכבידה מאד.
הכדור הקטן היה בשלבי משא ומתן בנוגע להחזרתו ולא ניתן היה
לדעת כיצד יסתיים.
הרגשות החזקים קלטו את החולשה ותקפו שוב.
המחשבות אף הן לא נתנו מנוח.
האור כבה.
תהליך הגסיסה החל...


זמן רב כל-כך נלחמתי בעצמי, רק בעצמי.
האם אני מוכנה לחיות עם עצמי בשלום? האם אני זוכרת כיצד? האם
אי פעם ידעתי?
לאהוב אותי, לכבד אותי, להעריך אותי, לדאוג ולהיות נאמנה
לעצמי...
הרשימה ארוכה - רשימת הדברים אותם לא הענקתי לעצמי ועל כן - הם
לא הוענקו לי מהאיש האחד.
עם תום שלב הפקת הלקחים מגיע שלב היישום בשטח.
אין מקום למשככי כאבים יש מקום אחד, יחיד ומיוחד לאמת.
העובדה היא שהאמת כואבת והאמת היא שבנוגע לכל השנים הללו היא
כואבת עד מאד ועליי לזהות את הניצחונות ואת הכישלונות ואת
הלקחים שכל אחד מהם נושא עמו.
הגיע רגע נוסף של בחירה - יציאה לאור או השארות בחושך? חרות או
עבדות?
הבחירה לצאת לאור לא התקבלה מיד מחשש שאני לא אזהה את עצמי,
מחשש שהנזקים בלתי הפיכים...
בחושך לא ניתן לראות, ללמוד, להקשיב (באמת), לדעת - האפילה
מעסיקה במשרה מלאה...
הבחירה לצאת לאור משמעה - מותו של חלום והיווצרות מקום לחלום
חדש...
האם אני מסוגלת לקבל את מותו, לקבור אותו עמוק באדמה ולהתאבל
עליו? האם אני מסוגלת להותיר אותו מאחור, בחושך, ולהמשיך
בלעדיו לכיוון האור? האם אני מסוגלת לחלום שוב?
כיצד הייתי חשה אם הייתי חולמת על חיי כפי שהם? האם היו נחשבים
לחלום נעים או לחלום בלהות?
האם הייתי חיה אותם שוב או בוחרת לחלום אותם ולהתעורר למציאות
אחרת?
והתשובה...
הייתי בוחרת להתעורר למציאות אחרת.
וזו הייתה תחילתה של היציאה לאור.

בסופו של דבר בחרתי בסוף רע מאד, לא ויתרתי והמחיר לא אחר
לבוא.
בחיים צריך לדעת מתי לוותר והויתור הזה הוא הניצחון.
אין כל רע בלוותר, בלהשלים.  יש תחומים בחיים שמלחמה לא יכולה
להוות חלק מהם.
נלחמתי למען האהבה, נלחמתי בשם האהבה - הניגוד הזה אומר הכל.
מלחמה היא אקט טיפשי בו שני הצדדים נפגעים וזו עובדה ואני
מוכנה לוותר על האמונה שהאהבה כואבת.
וזו לא אמונה עיוורת, זהו ניסיוני, זו הייתה המשוואה בחיי -
נבחנתי ונכשלתי ובצדק.
האהבה אמורה להשתוות לשמחה, לתקשורת ראויה, לכבוד הדדי
ובגימטריה אהבה שווה לדאגה.
עם משוואה כזו מצליחים במבחן, עוברים אותו בשלום.
כך האהבה מחיה ולא ממיתה.
כך חיים בשלום ולא במלחמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמסרו לביל
קלינטון שיפגוש
אותי עוד חמש
דקות במקלט
הגרעיני 53F4,
אוקיי?
בתודה,
יוחנן פאולוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/7/08 4:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רוויטל סנדרוסי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה