יושב בכיסא,
מסביבי יש חמישה אנשים
שכל אחד מהם עשה דברים גדולים
בתחום שלו.
ואני, צעיר עדיין
ואחרי הרבה שנים
שוב יש לי חלום.

אני רוצה לעשות אהבה אתך.

יש עוד עסקים ואנחנו יושבים במשרד,
כבר מאוחר.
אני חושב עלייך ועל זה
שבטח היית גאה בי אם היית רואה,
את הדברים שאני מתעקש עליהם,
ואת האופן שבו אני עוקץ את ערן
כשהוא נהיה יהיר יותר מדי,
אחרי הכול אולי יש לו את הכסף
לקנות כל דבר שניתן לקנות על פני האדמה,
אבל הוא אינו נותן אמון באיש
ולפיכך,
הוא אינו יכול לצאת מתוך עורו לשנייה.
ולכן,
הוא גם לא יכול להיות מאושר.

לירושלים כבר בטח לא אסע הלילה הזה.
יש בי עייפות גדולה.
וגם כך אינני יודע
אם אצליח לגרום לך לראות אותי
דווקא בלילה הזה, כמו שאני.
בסופו של דבר אני עדיין
אותה חתיכת חומר מוחזקת-בידי-עצמה,
מכורה לשימוש בניקוטין
ובכלל בטעמים מקהים שהייתי,
כשהשארת אותי עומד בתחנת האוטובוס
רק אתמול בבוקר, כשנסעת.

אבל אני אוהב אותך.

את מדברת על ודאות שלא מתקיימת,
ואני מרגיש את הוודאות שמתממשת אצלי
בביטחון של צב מדושן ועצל,
הוודאות שיש בה בכדי לעגן את היום הבא שלך
סביב דברים שאתה אוהב נורא
ליצור לעשות ולהרגיש בהם,
קצוות של עצמך.
ואת הוודאות הזו יש לי.
למרות שיש דברים רבים
שמשתנים בלי הרף מסביב לנקודה הזו
שכמו אי של ודאות.
אני חושב שאני מתחיל כבר עכשיו להרגיש,
איך ההוריקן נוצר ממני,
יונק את לשונות האש
ואת הארס המתקתק
של הדרקונים הכחולים.
ואני מרגיש איך אני נהיה אדם חדש מכל זה.

(ולא סתם מבחן האהבה הגדולה
נבחר כמנגנון הממס רעל מכל סוג
ובייחוד משהו מגעיל וממכר כזה)
סך הכול גם האהבה
זה עוד מנגנון הישרדות.

על הדרך אולי גם
לאהוב את הגוף.
סתגפן סתגלן שכמותו.
ואז אולי אהבה,
ככה שנוכל לפחות להתחמם.