יש לי סיכוי להינצל, אני יודע.

כשתקראו את זה, אני אהיה כבר במקום ממש רחוק.
נגיד שלוש שנים מהיום, אני אהיה זרוק באיזה קופי-שופ מעושן
באמסטרדם, אחרי ריב עם החברה התורנית.
כל היום מזיינת לי את השכל על טבעת. ושלא תבינו אותי לא נכון,
אני רוצה להתחתן, אבל לא איתה.
כל החיים שלי חלמתי על זה שאני אתחתן עם איזו, נערת רוק סטייל
אפרת גוש, ולא איזו פרחת מועדונים. אבל הבינוניות חזרה לתקוף
אותי.

מאז הפציעה בצבא, הייתי באפור, בבינוני. אומנם היתה לי דירה
משלי שנתיים וחצי בנחלאות. רק אני וצוצ`ה. אבל כשאסנת הצטרפה
לחגיגה הפכנו להיות באמת לצוות מאושר. כשקיבלתי את הכסף ממשרד
הביטחון, הדבר הראשון שעשיתי היה לקחת את הדרכון ונסעתי לחצי
השני של ירושלים, לשבת לנגב חומוס במזרח העיר. מאז שחילקו את
ירושלים לא הצלחתי לעשות את זה. לא היה לי את האומץ. ההשפלה
שחילקו לי את העיר הרסה אותי. היא זו ששברה אותי לחלוטין וגרמה
לי לעזוב את הארץ. הייתי האדם הכי פטריוט והכי ציוני שיש. עומד
בצפירה, מדליק נרות זיכרון, ועולה לקברים של אורי, שי, פיליפ,
ארז וקיריל. הולך לטקסי הזיכרון של התיכון שפורק בגלל מכות בין
תלמידים יהודים וערבים. ומשתדל לקיים כל חוק במדינה. כמעט.
התפרנסתי בכבוד, מעולם לא חתמתי בלשכה, למרות שיכולתי,
התלוננתי הרבה כמו כל ישראלי טוב ובעיקר קיוויתי שיום אחד,
אולי יבוא, משהו טוב על סוס לבן. אפילו גם על חמור.

כשאספתי את כרטיסי הטיסה ונפרדתי מאסנת, החברים והמשפחה, תפסתי
מונית לשדה התעופה. בדרך, ישבתי בפעם האחרונה ל"נובלס" בכניסה
לטרמינל. ראיתי מטוס ממריא, וכמו אצל מאיר, ירדה לי דמעה. לא
האמנתי שהגעתי למצב הזה. כששלחתי את "צ`וצ" לתא המטען, כי היא
כבר ענקית מידי מכדי לעלות למטוס, כאב לי הלב והבנתי שאולי
בעצם אני מתחרט, אבל כשהרמקולים עברו לטון יותר תקיף, מיהרתי
לשרוול.

השלג שקיבל אותנו, היה מטורף. בהתחלה עוד נזרקנו בהוסטלים
מסריחים ליד האג, אבל בסוף תפסתי אומץ ויצאתי לחפש דירה
באמסטרדם. הבנתי, שאם אני רוצה לשרוד, אני צריך את הקהילה
הישראלית לצידי. ואין כמו אמסטרדם כדי להרגיש בבית. מצאתי דירת
שני חדרים, במצב סביר, חמש דקות הליכה מאנה פרנק, וחמש דקות
מהחלונות האדומים. ככה שגם ביום ממש טוב, אני אוכל להסתכל
מהחלון ולראות באופק את השרידים של העץ שהיא כתבה עליו ביומן.

החלטתי לפתוח עסק, בר, "תחת" שמי ים תיכון, קראתי לו. המלצריות
היו ישראליות לשעבר, הטבח היה רס"ר מטבח בגולני עשרים שנה,
והברמן, סטלן מהשרון. צ`וצ` או "נובלס" בשמה האמיתי, היתה כלבת
השמירה של המקום. היא הרתיעה מפני ברדקיסטים או כל מיני
חוליגנים שלא באו לנו טוב. בשמונת החודשים הראשונים, היינו
הדבר הכי מטריף שקרה לאמסטרדם. טייסטו התחנן להופיע אצלנו,
ואני סירבתי. מאיר ושלום, זוהר והכנסייה, רצו בלופ, וכל תייר
מזדמן ידע לזמזם את "מה את כל כך חושבת שאת הצדק עלי אדמות..."
ואת "ויום שלישי כוכב חדש".

אז הגיעה הנפילה. דניאלה. או... דניאלה.
הלב שלי התקמט לשניים, עשה דום לב כפול, והחדרים פרפרו פול גז
בניוטרל. היא היתה הנסיכה האמיתית של אמסטרדם. עבדתי בוקר, כי
אסף, הברמן, נתקע בטרמפים חזרה מאיזה משחק של מילאן, היו מעט
שולחנות, ואני עמדתי ופילשתי כוסות. בפעם הראשונה שהיא נכנסה
ל"תחת" והתיישבה על הבר, היא ביקשה תורכי קטן, עם עבאדי בצד.
אחרי פחות מדקה, הגשתי ושאלתי אם אפשר להציע את השקשוקה
המפורסמת שלנו, היא סירבה וביקשה רק שיר אחד. זרקתי לה את
העכבר, ועניתי שאם היא תעזור לי להכין פלייליסט חדש, הקפה
עליי. התחלנו לדבר ולהכיר, לצחוק, לבכות, לספר ולהקשיב. הגורל
הזמין לנו יום גשם, ובקושי היתה עבודה, מלבד השולחנות ששילמו
והלכו. היא נשארה קרוב לחמש שעות. שתתה שש כוסות קפה, וחיסלה
חבילה של עבאדי עם קצח. לפני שהיא הלכה, היא נתנה לי נשיקה,
שטר של חמישים יורו ובופ סיגריה. כששאלתי אותה אם ניפגש שוב,
היא ענתה, שהיא עוד תחזור.

שבועיים עברו בלי ששמעתי ממנה, אבל כשהיא חזרה, ידעתי שמה
שהולך לקרות יהיה איום ונורא. היא הגיעה במעיל גשם שחור ארוך
נוטפת ממים ורועדת מקור. עם קיטבק, וכולה סימנים בפנים.
השארתי את המקום ברשות אסף ותפסנו מונית אליי. כשהיא יצאה
מהמקלחת, אני ישבתי בסלון וראיתי טלויזיה. היא הגיעה עטופה
במגבת של מפעל הפיס שנתתי לה. "חיש-גד, מגרד לי להצליח".
התפוצצנו מצחוק, ובלי להשים לב, המגבת ירדה. הזדיינו במשך שבע
וחצי שעות. כאילו מנסים להשלים פערים של שנים. נשכבנו מותשים
על הספה ואחרי סיגריית סיפוק, היא התיישבה לקסס, ואני הלכתי
להרתיח מים.

העסק הצליח, הייתי מאושר, היא היתה מאושרת, עברו כמעט שנה וחצי
ביחד. העסק נבחר פעמיים, למקום ראשון בכל חיי הלילה של אירופה.
זכיתי במענק של חמישים אלף דולר משר התרבות של הולנד, על
שגשוג, מקוריות ואיכות. אבל אז הגיע הבום. תרתי משמע.
עוד באותו היום, נפלו פגזים בצפון.
היא קיפלה את הפקלעות וטסה חזרה לאמא. אני אומר לאמא, כי אבא
שלה נהרג במלחמה הקודמת. כשנסראללה היה מיוחם וחטף את אלדד
ואהוד והתחיל לזרוק זילזלים על עפולה רבתי. הפעם, זה היה אחרת.
הרבה יותר קשה. אפילו ידידה ותיקה מ"דאון-טאון" מודיעין התקשרה
לבכות לי על הטילים והאזעקות.

אחרי חודש וחצי שהמקרן רץ על יונית ויאיר, והחלפתי ארבע נורות
במקרן, המלחמה נגמרה. דניאלה התקשרה לספר שהיא לא חוזרת, שהיא
נשארת בארץ.

הלב שלי, נשבר כמו בפעם הראשונה לשניים. ונכנס מחדש לפרפור
עליות. כאילו הוא ויתר. כאילו שהנשמה שלי ויתרה. ואם היא
ויתרה, אז למה שאני לא אוותר?
התמלאתי פטריוטיות. מכרתי את העסק בחמש מיליון, לאיזה סטלן
משתמט מתל-אביב. שסגר אותו אחרי חודשיים. וחיפשתי מה אפשר
לעשות למען מדינה והתגייסתי לשירות הביטחון הכללי. מאבטח סמוי
באירופה. אחלה ג`וב. אחלה כסף. ואחלה בחורות. באימון ההסמכה,
פגשתי את שלי. שהיתה היחידה שנהגה בהאמר בדרום לבנון במלחמה
האחרונה. היא נפצעה קשה, וברחה לאמסטרדם כדי להירגע. היא לא
עשתה סמים, כי אחיה החורג מת ממנת יתר אבל היא ידעה לשתות.
בעצם וודקה רד-בול, זה לא לדעת לשתות. אחרי שזיינתי אותה
בשירותים של הקונסוליה, היא רצתה להתקלח, והדירה שלי היתה מטר
וחצי משם, עלינו אליי. אני לא יודע איך כל זה התגלגל, אבל היא
נשארה אצלי. חצי שנה. זה היה קצת אחרי שצוצ` נפטרה מאפילפסיה.
הייתי שבור כולי. "נובלס" שליוותה אותי בכל הטוב והרע שהיה לי
בשנים האחרונות. בעושר ובעוני. בהצלחה ובכישלון. לא יצאתי
מהבית. ביקשתי חופשה ללא תשלום מהעבודה. והתמרמרתי בשקט באלבום
התמונות.

מיום ליום אהבתי את שלי פחות, התגעגתי לארץ ולצוצ`. ונשברתי.
בסוף נשברתי.
שלחתי אותה לעשות קניות.
פתחתי את הכספת.
נשמתי לרווחה.

איזה מזל שלא החזרתי את האקדח.