"אוף אני מתגעגעת".
"אבל אני פה עכשיו", הוא אומר ושולח את החיוך המוכר שלו שאני
כל כך אוהבת ושכל כך רציתי לראות.
"כן אתה פה אבל אתה אף פעם לא פה באמת..לפחות לא בזמן
האחרון".
"אוי אל תתחילי עם זה שוב, את יודעת שאני אוהב אותך. מה עוד את
רוצה?" הטונים עולים לאט ובנחישות.
אז אני בוכה, ורואים עליו שקשה לו עם זה, אז הוא קם ומלטף לי
את הגב בזמן החיבוק. פעם כל מה שרציתי היה שהוא יחזיק אותי
בידים הגדולות האלה, בחיוך המושלם שלו, ירים אותי וירחיק אותי
מכל הלכלוך.
אבל זה, איך נאמר - לא קרה, והוא כמו כולם, כמו תמיד הוא טעה.
הוא מחבק אותי והבכי רק מתגבר, כאילו שהחיבוק משחרר את כל
הרגשות המעורבים שלי, אני בוכה עליו וכל כך לא עליו ועל הכל.
היבבות שלי נרגעות קצת והוא מתנתק ומסתכל לי ישר בעיניים ואני
מסתכלת ויודעת שמשהו לא בסדר. משהו לא כשורה משהו לא כמו פעם.
אף פעם לא יהיה כמו פעם.
"נרגעת?"
"אני חושבת", אני עונה רק כדי להרגיע אותו, מוותרת מראש על
האופציה להסביר, הרי הוא לא מבין וזה עצוב לי, אבל הפעם אני לא
בוכה, נמאס לי.
אני שמה לב שהחיבוק שלו הופך לליטופים חושנים ואני כבר מכירה
את הזיק הזה שלו, לפעמים אני חושבת שזה עושה לו את זה, לראות
אותי בוכה, אז אני זורמת איתו כי זה מקל קצת על הכאב, ולפני
שאני שמה לב אנחנו כבר ערומים והוא רוצה לנסות תנוחה חדשה, אני
נותנת לו למרות שאני יודעת שסביר להניח שאני לא אהנה. הוא
מרוצה, אני מסתובבת ונאנקת מידי פעם, ספק מהנאה ספק מכאב, הוא
לוקח את זה למובן השני וגומר.
וההרגשה פתאום נורא מגעילה אותי אז אני קמה מהר ונכנסת למקלחת.
הוא שואל אם קרה משהו ואני ממלמלת שלא ומחייכת את אותו החיוך
המזויף מההתחלה. זרם המים עושה לי טוב, הוא מנקה את הראש.
ואז אני מבינה, רק אז אני שומעת, הדלת נטרקת, הוא אפילו לא אמר
שלום.
אני קולטת שמשהו נשבר משהו ביננו נגמר, אז אני בוכה כי המים
זורמים עלי ואין מי שידע להבדיל.
התקלקלנו.