סבא שלי עליו השלום היה נוהג לברכנו בכל ערב שבת.
בבית לא שמרנו על מסורת ובטח שלא היינו דתיים. ובכל פעם שסבא
אברהם היה מגיע לביקור של שבת, האווירה בבית הייתה מתחלפת, כך,
שבנוסף למבצע הניקיון המשפחתי של יום חמישי,היו אמא וסבא
נכנסים למבצעי בישול מיוחדים.
את התבשילים היו מכינים הרבה לפני יום שישי. אמא נהגה לחלק את
העבודה ולהתחיל איתה כמה ימים לפני כן.
סבא היה יורד לשוק מחנה יהודה כבר ביום רביעי. הייתי רואה אותו
מתרחק מן הבית עם סלי הפלסטיק הריקים, גוו המאובן, מזכרת נכות
מעבודות הפרך אצל הגרמנים עוד מפלישתם לטוניסיה, מוליך אותו
בכבדות וכאב קדימה. אבל במוחו נרקמת תוכנית הסעודה לשבת והוא
מלא מרץ וכוונה להצליח להוציא אותה לפועל בצורה הטובה ביותר.
כששב עם הסלים היו אלה עמוסים בירקות ופירות ריחניים, אותם היה
בוחר בתשומת לב עם הרבה ידע ואהבה.
עם חזרתו מן השוק, ולמרות שהיה עייף מאוד, נהג כבר לחתוך את
כל מה שצריך, לקלף ולהשרות במים. ואמא שבצהריים הייתה מגיעה מן
העבודה, נהגה להמשיך את המלאכה.
וכך, כל יום רביעי הוקדש לסלטים המבושלים. ומי שלא טעם מהם, לא
ידע מעולם עד כמה טעימים, אסתטיים ופותחי נשמה יכולים  סלטים
מבושלים להיות.
סלט ארטישוקים  ולימונים מוחמצים, סלט גזר מבושל וחריף. קצת
פלפל חריף מושרה בלימון ולעיתים גם תבשיל של פול ותפוחי אדמה
עם קימל ושום למכביר.
סבא היה בשלן לתפארת. האהבה והסבלנות שהשקיע בתבשיל לא נראו
אפילו אצל שף מתחיל.
כשהיה במטבח עם עצמו בין הסירים, הייתה חדווה ממלאת את ליבו
וכאילו היה חוזר לחייו האחרים אז בטוניסיה, עוד לפני שהכול
התחיל.
היצירה הזו מלאת ההשראה, הריחות שהצליח ליצר תחת ידיו, עוררו
כנראה נשכחות של אהבה ובית ומשפחה, ועצם יכולתו לממש אותה בבית
בתו ונכדותיו, נתנה הרגשה שפתאום כל נכותו נעלמת והוא הופך
מחדש קליל ומלא גמישות. כשהייתי נכנסת מדי פעם למטבח, הייתי
מוצאת אותו קולף ראשי שום, מוחץ תחת ידיו זרעי כמון וקימל
ומפזר אותם בידו הרחבה תמיד, מעל לתבשיל.
לעיתים היה הבית כל כך מלא בריחות שכבר לא ידעתי למצוא בתוך
הבליל את סוגי התבשילים המתבשלים ורק חוויה של עונג שבת, שאז
לא ידעתי לקרוא לה בשמה, הייתה ממלאת את ליבי וחדרי נשמתי.
ביום חמישי היו תחילה נערכים ליום הספונג'ה הקבוע. אבק
ואוורור, כיסאות מורמים, שטיחי סלון חבוטים ומקופלים, עציצים
מושקים וכמובן שהכול מוזז ממקומו ומקבל טיפול יסודי וקפדני של
מטאטא.
לעת צהריים, אמא הייתה נכנסת הביתה הישר לתבשילים, ואנחנו
הבנות, היינו מתחילות את השטיפה וניקוי השירותים, שתמיד היו
מלווים במריבות וחיכוכים.
לרוב היה רק המטבח נשאר אחרון. אם היה עוד מעט כוח, היינו
מסתערות עליו ואם לא, הוא היה מחכה אחר כבוד לצהרי יום שישי.
על כל פנים, כשהמטבח היה נקי ומצוחצח, הסירים גודשים את המקרר
והפלטה מונחת על השיש, מחכה לזרם החשמלי המזין אותה, שסוף סוף
יתחבר אליה ויסייע בידה למלא את מצוות קיומה, היה זה האות ללכת
ולהתרחץ.
וכך, שעה קלה לפני שבת, כשאנו עייפים אך רחוצים למשעי,
והאווירה נכנסת לכוננות קדושה, היה סבא יוצא מן המקלחת, ולובש
את בגדיו היפים. אמא היתה נשכבת במיטה לנוח מימי ההכנות ואנחנו
היינו מתפנות לערוך את השולחן עם סכום וצלחות.
וכשסבא היה יורד עם אבא לבית הכנסת, מאושר ומלא בתחושה של שבת
שאותה הביא לביתנו, היו הנרות כבר דולקים ועל הפלטה הסירים.
השקט של אי העשייה באותם רגעים היה מתוק. הריח בבית היה נפלא
וכל הבית אומר ציפייה.
סבא ואבא היו מגיעים בנעימות ובלי מתחים.
ובערב כשאת כוס היין היה ממלא ומקדש את השבת, לפני "אשת חייל"
ו"המוציא", היה לוקח אותנו לברכות תחת חיקו.
קודם ההורים כל אחד בנפרד, ואז אותנו הנכדות הבנות יחד.
תחת ידיו היו ראשנו ניצבים, ואנחנו צפופות, מצחקקות ובעיננו
נצנוצים,
הוא היה מפעיל על הראש מן לחץ כזה עם זרועותיו, כדי שנשתוק שם
למטה ולא נפר את הברכה.
בתוך השקט הזה הינו מריחות את בושם הפצ'ולי שהיה ספוג בבגדי
השבת שלו, ומתקרבות קצת יותר כדי להמשיך ולחוש את הריח הזה
המיוחד. סבא היה מתחיל לברך, ומתוך כפות ידיו שעל ראשי הלכו
והשתלטו ריחות השום, הקימל ושאר הירקות הטריים ומפיו הייתה
יוצאת בנגינה ברכת 'מי שברך' ובסופה המילים "תפרחו בשבבקום"
בערבית רהוטה.
ולרגע קט יכולתי לחוש איך גם גופי מתעטף בטלית של מילות הקודש
האהובות הללו. איך ליבי לרגע אחד חווה את הרצון לשמר את חן
השבת, ואפי הרגיש מנסה להכיל בתוכו את תערובת התבלינים שנספגה
כל השבוע בכפות ידיו של סבא.
אינני יודעת מתי התחלתי אני להגות את המילים בעצמי, אך עוד
הרבה לפני שסבא הלך לעולמו והשאיר אותנו עם שבת חסרה, כשהייתי
משקה את העציצים הרבים שבחדרי, והייתי מברכת אותם - "תפרחו
בשבבקום" עציצים שלי. אני יכולה להישבע היום כמו אז, שהם אכן
שמעו את הברכה, וגדלו בביטחון ובהרבה השגחה.