השאלה הזו תקועה באוויר
והוא לא מסוגל, הוא לא מסוגל לעמוד פה בעניים פקוחות, לעמוד
ולשקר
המצפון שלו לא נותן לו
לעמוד פה להסתכל לי בעניים ולשקר
אבל השאלה הזו היתה חייבת להישאל
פלאש.
מקלחת, היא עומדת מתחת לזרם המים, היא עומדת ושומעת את הצעקות
מהדהדות בראש שלה
"מה את רוצה שאני אעשה?"
"מה את מצפה שאני אגיד עכשיו?"
"למה את עושה את זה לנו?"
שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה
כולן מנקרות בה כמו סיכות קטנות, מחוררות לה את ההרגשה
"בשביל מה עשית את זה עכשיו?"
"מה את רוצה?"
"מה את רוצה?"
מה את רוצה???"
שוב ושוב ושוב.
מסתובבות לה בראש. היא עומדת מתחת לזרם המים, שותקת, לא עונה,
כי הקולות רק בראש שלה, עכשיו.
ונמאס לה, כל כך נמאס שזה מכאיב, נמאס לה מזה שזה גורם לה
להרגיש כל כך חסרת ביטחון,
מזה שלוקחים אותה כמובן מאליו,
כולם לוקחים אותה כמובן מאליו.
מעניין איך הם יסתדרו בלעדיה עכשיו.
היא עומדת מתחת לזרם המים, מחבקת את עצמה, נשענת על קיר השיש
הקר, המים חמים מעין מזוכיזם לאיזון האינבלנס שבה.
היא מנסה לבכות ולא מצליחה ומנסה ומעוותת את פניה בהתאם, היא
מנסה לבכות ולא מצליחה, היא שכחה.
"מה את רוצה עכשיו? הבטחת שלא תעשי את זה יותר!!!"
"מה את רוצה?" עכשיו הקול כבר נסדק
הוא כבר באמת לא מבין, גם היא לא יודעת.
אז היא שותקת לא עונה, כי עכשיו הקולות, הם רק בראש שלה.