אתה לא מבין איך זה שאתה עוד נושם
רק בלילה קשה להירדם
ולך תגיד לה שבשבילך היא סוג של צל
שתמיד ירדוף אותך
ושבלעדיה וגם בלי השנייה אתה לא רואה איך תעמוד
מי שרואה שהכל בסדר ממשיך הלאה
ומי שרואה קצת יותר רק שואל מה קרה
והולך לבדוק מה עם האיש הבא
כשעולה השמש ונדמה שמתחיל יום חדש
זאת רק אשליה ובעצם זה ההמשך של היום הקודם
כשאתה רואה מישהו כמוך אתה אומר לו את מה שכולם אומרים לך
גם אם אתה לא אוהב שאומרים לך את זה
קשה להחזיר טלפון אחרי שעות של ישיבה
ולהסתכל עליו זה סתם נותן הרגשה רעה
אתה מתקדם במהירות לשום מקום
אין לך מושג לאן אתה רוצה להגיע
רק להעביר מהר עד הסוף
שתפסיק להרגיש מתישהו
מה שלא מגיע מלמעלה משלים הדמיון
ככה זה כשהמוח שומר עליך חי
ואנשים לא מבינים איך אתה מדבר על דברים שלא היו
למה בכלל אתה רואה צבעים בכל מקום
ולמה אתה עומד באותו מקום כבר שנים ומסרב לזוז
ואין לך מה להגיד
גם לך אין מושג
אבל משהו עוצר אותך מלשאול אותם למה הם עושים את הדברים
המוזרים שלהם
וזאתי שאתה הולך אליה כבר כמה שבועות, אולי אפילו יותר מחודש
אומרת לך שאתה בעצם בתוך בור
ולמרות שאתה צועק הצילו זה לא מספיק בשביל שאנשים ישמעו
ואתה לא מבין מתי אנשים התחילו לאבד אוזניים
או שבכלל זה לא מעניין
ואם מתחילים משהו זה בסדר להפסיק באמצע
אין סיבה להמשיך אם לא רוצים
רק בשביל להגיד שסיימת
מה שגורם לי מיד לחשוב על להפסיק להיפגש איתה
אחרי הכל אני לא רואה לאן זה הולך
אתה תקוע בתוך צורה מוזרה עם נפח דיי גדול
והקירות מפחידים אותך
אתה לא יודע איך תצא מפה ולמה כל החלל הזה מכושף
אז אתה בורח לצבעים ולקולות האלה
לפעמים אתה מדבר והם מדברים אליך חזרה
ואתה מרגיש כאילו שרדת עוד יום בלי ליפול
אבל כשאתה מתחיל לחשוב אתה מבין שלא ליפול אומר לא לעמוד
ככה שהרבה לא יצא מזה
ולמה בכלל להמשיך עם משהו שלא הולך לשום מקום
אתה יודע שמחר לא יהיה שונה בתכליתו
ואז אתה נזכר שזה בסדר לא לסיים דבר
ואפשר להפסיק באמצע
אז אתה עולה במדרגות למקום הכי גבוה שאתה מכיר
ואתה מסתכל למטה
וחושב כמה קל לקחת משהו שעבדו עליו כל כך הרבה זמן
אם זה באמת אכפת לך להרוס את זה בשנייה אחת
אתה לא מבין איך זה שאתה לא קופץ עם חיוך למטה
ובמקום זה הלכת להסתכל על עצמך במראה
לראות למה הפכת
אז אתה בוחר לסבול בבכי מלעוף מחויך
עוד טעות