לפני שבוע החלטתי שהגיע הזמן לקחת יום חופש מהעבודה.
אני עובדת במשרד פרסום כבר יותר משנה ועדיין לא לקחתי יום חופש
אחד.
אני ממש לא "וורקוהולית", פשוט, אני נהנית שם לרב ולא מרגישה
צורך להתאוורר. רק לאחרונה התחלתי להרגיש שהשגרה מעיקה עליי
במקצת, אז החלטתי לקחת יום חופש אחד. כדי להירגע ולחשוב.
עליתי בבוקר על אוטובוס לת"א. אני אוהבת את ת"א, נעים לי לחשוב
בה.

התפלאתי לראות שהאוטובוס היה כולו מלא. לא חשבתי שיש עומס בשעה
11 בבוקר.
נאלצתי לשבת בתחילת האוטובוס, במושב נגד כיוון הנסיעה. כך שיצא
לי לבחון את רב הנוסעים.
בדיוק מולי ישב זוג מאוהב שנראה כאילו הוציאו אותו מסרט
הוליוודי זול. בהיתי בהם קצת. לאחר כמה דקות באורך פלא הם שמו
לב שהם לא לבדם בעולם והבחינו במבטי. חייכתי אליהם והסטתי מהם
את עיניי. רוב הנוסעים שמעו מוזיקה, או דיברו בפלאפון. חייל
אחד ישן על תיק גדול ושתי נשים זקנות התלחששו ביניהן. בקצה
האוטובוס הבחנתי בבחורה יפה בצורה יוצאת דופן. היה לה שיער
בלונדיני חלק וארוך שהקיף פנים בהירות וזוהרות. היה בה משהו
מיוחד, אבל לא יכולתי לשים עליו את האצבע. היא לא דיברה
בפלאפון, או שמעה מוזיקה. היא קלטה את עיניי ושלחה אליי חיוך
קצר. החזרתי חיוך ובחנתי אותה עוד קצת, ואז בלית ברירה החזרתי
את מבטי אל הזוג הדביק. כבר התחיל לכאוב לי הצוואר.
הרגשתי את העייפות משתלטת עליי. איך זה ייתכן? קמתי לפני שעה!
הרגשה מציקה בעיניי גרמה לי לצמצם אותן עד שנשארו מהם חריצים
דקים. משהו הרגיש לי מוזר. הצבעים שמולי השתנו, אך ראייתי
הייתה מטושטשת כך שלא הצלחתי להבין מה מתרחש. פתחתי וצמצמתי את
עיניי לסירוגין כמו מכוונת את עדשת המצלמה. עד שהתמונה הייתה
ברורה וחדה. התאפקתי לא לפלוט צרחה.

האנשים לא היו אותם אנשים. לא היה להם גוף ולא היו להם צבעים.
האוטובוס היה מלא בדמויות שנראו כמו כלובי מתכת בצורת אנשים.
הכול המשיך כרגיל, הם המשיכו לזוז, לדבר ולצחוק. יכולתי לראות
רק קווי מתאר עדינים ומתכתיים שסימנו את צורת גופם.
הסתכלתי מהר על גופי שלי, נשמתי לרווחה, לפחות הוא נשאר
נורמאלי.
הסתכלתי על הזוג שמולי וראיתי שאפשר לראות דרך פסי המתכת רק
דבר אחד. אפשר לראות את הלב שלהם! לכל אחד מהם היה לב שמורכב
משני צבעים- ורוד ואדום. כאשר מיקדתי את מבטי הבחנתי בתפר עדין
בצבע זהב שהחזיק את שני החצאים יחד.
התחלתי לסקור בעיניי את הלבבות של כל הנוסעים.
היו שם מספר דמויות בעלות חצי לב אחד בלבד. הייתה דמות שלה היו
חצי לב כחול, חצי לב חום וחצי לב כתום. החצי הכתום התחבר
לכחול, וכעבור מספר שניות התנתק והתחבר אל החצי החום. אחרי
מספר שניות התנתק מהחום וחוזר חלילה. הייתה דמות עם חצי לב
אפור וחצי לב שחור, את שני החצאים קשרה שרשרת ברזל עבה.
מעניין איך נראה הלב שלי?
המשכתי לבחון בסקרנות את הלבבות כשלפתע משך את עיניי לב אחד
מיוחד.
הלב היחיד מכל האוטובוס שהיה שלם, וכולו באותו הצבע. הוא היה
לבן ומעט קטן יותר משאר הלבבות. הוא היה כל-כך יפה והיה נדמה
כי יש מסביבו הילה. נזכרתי כי בדיוק באותו מקום ישבה הבחורה
היפה שראיתי קודם. הרגשתי מהופנטת מיופיו של הלב.

"דיזינגוף סנטר!"

התעוררתי מקולו של הנהג, למזלי, בדיוק בתחנה שלי. איזה חלום
מוזר, חשבתי לעצמי בעודי יורדת מהאוטובוס.
זה היה יום מושלם לקחת בו יום חופש. יום סתווי מושלם. השמש
והרוח ליטפו אותי כל אחת בתורה. קניתי לי גלידה והתהלכתי
ברחובות ללא מטרה. זה אחד הבילויים החביבים עליי. ללכת בגפי
ופשוט להסתכל על העולם. ילדים תמימים שמדברים על משחק מחשב
כאילו היה הדבר החשוב והרציני ביותר בעולם, בחורה המספרת
לחברתה בפלאפון על חוויותיה מליל אמש, גבר ואישה בחליפות,
מחליפים דעות על מצבה העגום של הבורסה, חיבוק אמיתי שנמשך יותר
ממה שנחשב מנומס... אני אוהבת לדמיין שאני רואה ובלתי נראית.
אני לומדת את סיפוריהם של האנשים ומרגישה שאני חלק מהם. הגעתי
עד לטיילת. התיישבתי על ספסל והבטתי בחוף. הרוח הסיטה את שיערי
בעדינות והחזירה אותי לאתמול בערב. עדיין יכולתי לשמוע את קולו
מהדהד בראשי "את חייבת לצאת מהסרט שלך על אהבה! זה כל-כך רחוק
ממה שאת מדמיינת. התאהבות היא תהליך כימי ותו לא. וגם הוא נמשך
רק חצי שנה. אם לא תנמיכי את הציפיות שלך מהחיים מעולם לא תהיי
מאושרת".

"לעולם אל תתני לבחורים כמוהו לבלבל לך את המוח!"

הרמתי את מבטי, הופתעתי לגלות את אותה בחורה יפה שישבה איתי
באוטובוס. היא הייתה אפילו יותר יפה מקרוב. את גופה העדין עטפה
שמלה לבנה ודקיקה, ובידה היא אחזה תיק קטן וסגול. עיניה
הירוקות הביטו עמוק אל תוך עיניי. הרגשתי שאני נשאבת לתוכן.
רגע, איך היא ידעה על מה חשבתי?!

"מה? מה אמרת?"
"אמרתי שלא תתני לבחורים כמוהו לבלבל לך את המוח! אנשים
שמאמינים באהבת אמת הפכו להיות מצרך נדיר בימינו. ואני לא
הולכת לאבד אחת בגלל איזה דביל!" לחייה האדימו מכעס.
"סליחה.. איך.. איך את יודעת? את.. קוראת מחשבות?"
"אוי, כרגיל שכחתי להציג את עצמי, אני סיוון"
"נעים מאוד" אמרתי והושטתי אליה את ידי, "אני ג-"
"את גלי, בת 24, סטרייטית, גרה בדירה בכפר סבא עם שתי שותפות,
עובדת במשרד פרסום כבר קצת יותר משנה, אוהבת להיות בסביבת
אנשים ובעלי חיים, אוהבת ליצור בכל אופן אפשרי, לאחרונה גילית
את אהבתך לבישול, ואני מציעה לך לוותר, אגב, את לא הולכת
להשתפר. אה, והכי חשוב! מאמינה באהבת אמת!"
"מ...מה?" שאלתי המומה, "איך לעזאזל את יודעת את כל זה?! את
מרגלת אחרי?"
"מרגלת? לא יכולת לחשוב על משהו מעט יותר יצירתי? אני אעזור לך
קצת.. אני במקצועי, קופידונית"
"קופידונית? הוא לא אמור להיות קופידון? בן?"
"חה! נראה לך באמת שגבר יכול לעשות את העבודה המורכבת הזאת!"
אמרה במבט ספק כועס ספק משועשע.
"טוב, האמת שאני גם לא לגמרי אישה" היא הוסיפה.
שלחתי אליה מבט מבולבל.
"אני גם וגם! כלומר, ביום אני קופידונית, ובלילה אני הופכת
לקופידון. בן. כמו שאמרת"
עוד מבט מבולבל מצידי.
"אני לא יודעת למה זה ככה, אבל זה ככה לצערי. אם העבודה הייתה
מוטלת על הצד הנשי שלי בלבד, הייתה הרבה יותר אהבה בעולם.
ה"זיווגים משמיים" של איתי מחזיקים הרבה פעמים רק לאותו
הלילה"
"איתי? ככה קוראים לקופידון?"
"אה, כן.. קוראים לו איתי. לרוב הוא יושב בברים ושותה עד כלות,
מחבר אנשים בלהט הרגע, ואני זאת שמתעוררת בבוקר עם ההאנגובר,
וכל ההשלכות!"
"רגע, את יודעת.. את ממש לא נראית כמו קופידונית. לא אמורים
להיות לך כנפיים? קשת? חצים? משהו?"
היא צחקה. "קשת? חצים? אולי אם היינו חיים לפני אלף שנה! היום
אנחנו משתמשים במכשיר הנהדר הזה"
היא הוציאה מתיקה הסגול משהו שנראה כמו מחשב קטן ודק, גודלו
היה כפול מגודל כף ידה. היו בו מסך ושלושה כפתורים. על אחד מהם
היה כתוב "ON". היא הדליקה את המכשיר וכיוונה אותו על הזוג
שישב בספסל לידנו. על המסך הופיעו שני מלבנים לבנים. בכל אחד
מהם הופיעו פרטים שונים ומשונים על כל אחד מיושבי הספסל. החל
משמם, גילם, מקום עבודתם וכלה בשיר הערש שנהגו להירדם לצליליו
בתור ילדים. אפשר למצוא מאות פרטים על כל אחד. מתחת לשני
המלבנים הבחנתי בריבוע קטן בו היה כתוב " %70 סיכויי הצלחה
לאהבת אמת".
"זה אף פעם לא תלוי לגמרי בנו את מבינה? רק לעיתים נדירות כשיש
%100 הצלחה. פעם, סיפרה לי סבתא-סבא-רבא שלי, %100 סיכויי
הצלחה היה דבר שכיח למדי. אבל היום.. נו, נראה לי שאני לא
צריכה לומר לך שהמצב לא כך"
"לא. את לא צריכה" עניתי בחיוך עצוב.
"נו? אז את שולחת אליהם חצים? או מה שזה לא יהיה?"
"מצחיקה, אמרתי לך כבר שלא משתמשים בחצים. לפני עשרות שנים,
קופידונית מבריקה," אמרה בהדגשת המילה קופידונית, "גילתה שאת
העבודה יכולות לעשות נהדר קרני אולטרה ורודות. והן נראות רק
לעינינו, הקופידונים , כך שהדבר חוסך את ההסברים של למה לעזאזל
ירית למישהו חץ זעיר על הישבן"
"נו, אז את יורה?"
"אין צורך. הזוג הזה כבר הסתדר בלעדיי, את לא רואה?"
הם באמת היו נראים די מאוהבים.
"אז איך את יודעת אם זוג אנשים צריכים את עזרתך או לא?"
"אינטואיציה קופידונית" אמרה בביטחון מוחלט.
"טוב.. אז באת אליי כדי לסדר לי מישהו?" שאלתי וחיוכי התרחב
כשהפנמתי לפתע על יד מי אני יושבת.
"לא בדיוק"
"אוף!" עשיתי לה פרצוף חמוץ ומאוכזב "אז מה את רוצה ממני?"
"כפי שאמרתי לך קודם, אנשים שמאמינים באהבת אמת הם מצרך נדיר.
ובאתי להוכיח לך שזה קיים ולוודא שלא תאבדי את האמונה היקרה
מפז הזו. במיוחד לא בגלל הבחור הזה.. אור!"
נזכרתי שוב בליל אמש והרגשתי איך ליבי נצבט לרגע.
"היי, היי.." היא ליטפה את שערי "תשכחי ממנו. מחכים לך דברים
מופלאים בהמשך"
"ספרי לי, בבקשה.." הסתכלתי אליה בעיניים מבריקות.
"אני מצטערת, יקירתי. אסור לי לספר דבר. אני רק אגיד לך שאני
כבר איתרתי אותו. והוא נפלא. אבל עוד לא הגיע הזמן. סבלנות.."
"גם כן, סבלנות" התמרמרתי.
"די, די.. תפסיקי להיות כזאת. לקחת יום חופש ואת רוצה ליהנות.
ויש בראשי הנאה אחת המשותפת לבנות האדם ולקופידוניות גם יחד"
"ומה היא?"
"שופינג!" היא אמרה בעודה קמה במהירות מהספסל ומושכת את ידי.

עבר עלינו יום נהדר. קנינו הרבה, צחקנו הרבה ואפילו עשינו כמה
זיווגים (קשה לה להתנתק מהעבודה, היא אומרת). היא לא נכנעה
לבקשותיי החוזרות ונשנות לפרטים על אהובי העתיד לבוא. אך
הידיעה על קיומו השרתה עליי שלווה מלטפת. שאלתי אותה אם יש לה
אהבה, והיא סיפרה לי שהיא לא צריכה. היא מאושרת ושלמה עם עצמה
ואוהבת את עצמה וזה מספיק לה. צחקתי בהתרגשות ועניתי לה "ידעתי
שזה אפשרי! ידעתי!" והיא בתגובה ענתה לי "לא מותק. זה ככה בזן
שלנו. בני האדם הם זן זוגי. אין מה לעשות". חיוכי נמחק בבת
אחת. אבל היי, מה אכפת לי! יש לי נסיך באופק. היא הבטיחה!
היה לי כל-כך כיף עם סיוון שלא שמתי לב שכבר כמעט עשר בלילה.
ואז נזכרתי באיתי, הקופידון.
"תגידי, סיוון.. לא אמרת שבלילה את הופכת לאיתי?"
"אוי, נכון! מה השעה?" שאלה בבהלה.
"תשע חמישים ותשע"
"הו, מזל.. עוד דקה איתי יופיע במקומי. נראה לי שיהיה לך
מעניין לראות את הדברים גם מהצד שלו. כנראה שהוא ינסה להתחיל
איתך. שלא תישבי בקסמיו של הבטלן! אני מקווה שהעסקים ילכו טוב
הערב, לפחות בזכותך יהיה שיקול דעת נשי"
היא נשקה לי על הלחי והתרחקה מעט. גופה התחיל לזהור עד שהפכה
כולה לאור זוהר. הסתכלתי בשעון. עשר.
הרמתי שוב את מבטי כדי לגלות את איתי, הקופידון, עומד מולי.
הוא חייך אליי חיוך רחב ומקסים, חושף שיניים צחורות וישרות.
"היי גלי, אני איתי" הוא לחץ את ידי ונישק את לחיי בעדינות. גם
הוא היה בחור נאה ומושך במיוחד. הוא היה גבוה ושרירי בדיוק
במידה הנכונה. שערו הכהה היה ארוך בדיוק במידה שכיף להעביר בו
את האצבעות. עיניו היו כחולות וגדולות והרגשתי את עצמי נשאבת
לתוכן באיטיות משכרת. חבל שהוא קופידון, חשבתי לעצמי.
"נכון. הייתי חוטף אותך לעצמי אם הייתי בן אדם"
הרגשתי איך פניי מאדימות "אה.. המממ.. שכחתי שאתם קוראים
מחשבות" עניתי בחיוך מבויש.
"זה בסדר," הוא חייך "גם אני הייתי חושב כך אם הייתי במקומך".
איזה פוץ, חשבתי לעצמי. שמחתי שהוא שומע את המחשבה הזאת.
"נו, אני צוחק. בואי נלך לעבוד" הוא לקח את ידי והוביל אותי אל
תוך בר תל-אביבי טיפוסי.

קצת נתקעתי פה, מקווה לסיים את הסיפור בקרוב :)