"אתה מוכן?" חייכה אליו.
"לא,"
"את מוכנה?"
"לא"

החששות שלה התערבבו בהתרגשות שלו, התערבבה באושר שלה, התערבב
בפחד שלו. היא שילבה את אצבעותיה בין אצבעותיו והם נשמו עמוק
בהתאמה. חיוכו הבלתי נשלט השתקף בעיניה הנוצצות יותר מאי פעם.

עוד נשימה עמוקה,
שניים וחצי צעדים קדימה,
והם באוויר.

נופלים למטה במהירות מסחררת, צוחקים ובוכים, מפחדים ומאושרים.
לא יודעים מה מחכה להם למטה, ועם זאת, לא לגמרי מצליחים להיות
מודאגים. בסיומה של נפילה שארכה נצח או אולי רגע (קשה להחליט),
הם שוקעים בעדינות מפתיעה לתוך ים של כלום. הכלום הזה חם,
ושחור, ואיטי, ומשכר. הם לא מצליחים לראות בתוכו אחד את
השנייה. היא רואה אותה והוא רואה אותו. היא אוהבת אותה והוא
אוהב אותו.
כוח בלתי מוסבר מצמיד אותם בחזרה, קושר אותם זה לזו בחוט עשוי
חשמל. הוא מלטף את צווארה בעדינות והיא עוצמת את עיניה בעונג.
מצמידה אותו אליה ומעבירה את אצבעותיה לאורך גבו, שולחת גל של
צמרמורות אל כל גופו, שעוברות גם לגופה שלה. האמת שבתוך כל
הכלום הזה, היא כבר לא יודעת מה הגוף שלה ומה הגוף שלו. והוא
כבר לא יודע אם הוא מלטף אותה או את עצמו.

היא אוהבת אותו דרכה? היא אוהבת את עצמה דרכו? היא אוהבת.

הוא מנשק אותה והם שוקעים עמוק יותר לתוך הכלום, שהוא גם בעצם
הכול. היא תוהה אם הוא מרגיש בשפתיים שלו שהיא מחייכת. הם
צוחקים על שרירותיות העולם, ועל הרגע הסוריאליסטי שעוטף אותם.
ואז היא מחייכת חיוך שהוא %10 עצוב. הם יודעים שהכלום שלהם
כלוא בתוך שעון חול. כל טיפת כלום שצונחת מטה אל הצד של העבר,
משאירה חלל עצוב למעלה. שמתמלא במהרה מכוחו של הרגע, מיופיו של
ההווה.

"אני יודעת שהזמן הוא אשליה והכול, אבל הלוואי שהיה לנו יותר
ממנו"
הוא מהנהן ונושק לצווארה.
"הלוואי שהיה לנו הרבה הרבה יותר ממנו" היא מוסיפה בחיוך %20
עצוב.
"גם הרבה הרבה יותר זמן זה לא מספיק" הוא משווה ב %20 משלו.
"הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה יותר זמן" היא אומרת בעודה מצמידה
אותו אליה בחוזקה, כמו מנסה להיבלע בתוכו.
"אינסוף" הוא לוחש.
"אינסוף" היא מסכימה,
והם כמעט הפכו לאחד.