עננים מכסים, כל מה שניסינו
להסתיר,
אנשים מתהלכים, כמו זרים,
לאן הם פונים?
מה הם יודעים על החיים?
האם גם הם משוגעים?
צמאים לרגש, צמאים למגע,
לתחושה.

לעצור, לעצור, לעצור.
לצעוק את שמך,לברוח מתוך
שפיותך.

ערימות של מילים, איך לנצל
את כולן, האם יש דרך?
האם יש סיבה?
זאת תחילתה של הפוגה,
בסביבת העובדות.
בעוד כמה ימים, שאפגוש אנשים
חדשים, אוכל לומר בבירור
שאני לא מסוגל להמשיך במסע.

לעצור, לעצור, לעצור.
לבעוט בהרגשה, לברוח מתוך
תבוסה.

אם הייתי יודע, לא הייתי פוחד,
אם הייתי מנחש הייתי בוטח באמונה,
אם הייתי מסוגל לא לראות את זה
ככה, אז הייתי מאושר לגלות,
שאין כאן חסך ברגשות.

לעצור, לעצור, לעצור.
לטרוק את הדלת, לברוח מתוך
חוסר הכרה.

לקום וללכת, עכשיו זה מותר,
זה עוד לא מאוחר, כי ניפגש גם
מחר.
להיפרד מכל הזיכרונות,
כמות גדולה של השתקפויות,
שלא מרפות ורק מראות,
שהעולם נחרב עליי.

לעצור לשנייה, בדרך הלא ברורה,
להתחיל לשכוח. את הדמעות
למרוח, זה הכל פסיכולוגי.

22.11.07