"אמא, אני לא מרגישה טוב"
"ברור".
"נו, די אמא, אני לא מרגישה טוב"
"אני יודעת שאת לא מרגישה טוב. את כל הזמן לא מרגישה טוב. מה
את רוצה שאני אעשה?"
"לא יודעת. אני לא מרגישה טוב..."
ככה מתחיל בוקר טיפוסי שלי.

כולם כבר רגילים לזה. אפילו, אפשר להגיד שגם אני. מאז שזה
התחיל, לפני 3 שנים לפחות הייתי אומרת, כולם רגילים לזה. אף
אחד כבר לא מתייחס ברצינות כשהוא שומע את המשפט הקבוע של "אני
לא מרגישה טוב" מהפה שלי. הם אדישים והם לא מאמינים לי אף פעם,
למרות שאין להם סיבה, כי באמת, ברוב הפעמים אני לא מרגישה טוב.
נכון שמדי פעם אני מתפנקת אבל זה באמת רק לעיתים רחוקות.
באמת.

אני כבר לא הילדה הפרועה שהייתי פעם, ואני מניחה שאנשים שהכירו
אותי פעם וגם מכירים אותי היום מתגעגעים לזה. אני יודעת שאני
מתגעגעת. לצאת לכל מסיבה שמפורסמת, כמעט לא להיות בבית בלי
לעשות כלום, להיות חברה של כולם, לא לפחד מכלום, לא להרגיש את
הנטל על הכתפיים, להיות חופשייה מדאגות וצרות. ככה בערך הייתי
בפעם. אם הייתם רואים אותי עכשיו סביר להניח שהייתם צוחקים לי
בפרצוף או לפחות מעלים חיוך משועשע על השפתיים. אתם מבינים,
אני ההיפך הגמור ממה שהייתי פעם. במשך 3 השנים האלו לא יצאתי
למסיבה אחת, לא ישנתי אצל חברות, אפילו לא הגעתי למסיבות יום
הולדת בתירוצים עלובים, לא ממש יצאתי לטיולים. האמת שבתכלס לא
ממש יצאתי מהבית. כאילו, אתם יודעים- קמים בבוקר ללימודים,
חוזרים אחרי הצהריים, יושבים לראות טלוויזיה עד הערב, הולכים
להתקלח ולישון. לא יותר מזה.

מלפני שנה בערך אני כבר בטיפולים. אתם יודעים - פסיכיאטרים.
ששש... האמת שזה נשמע רע אבל יכול היה להיות יותר גרוע. רופאת
המשפחה שלי התייאשה ממני אחרי שכבר לא מצאה בדיקות לשלוח אותי
אליהם, כדי לראות מה לא בסדר אצלי. מיותר לציין שכל הבדיקות
שעשיתי חזרו תקינות. אז היא החליטה לשלוח אותי לפסיכולוגית
ולפסיכיאטרית בטענה שזה "על רקע נפשי". אם תשאלו אותי - זה הכל
בולשיט. ממש מטומטם. למרות שזה אפשרי, אני יודעת, כי אני לומדת
על זה. אבל אני לא כל כך בטוחה שזה עובד ובכלל שזה יעזור לי,
וגם על זה אני לומדת. ברגע שאדם לא בטוח או לא מאמין ביכולת
שלו להתגבר על בעיה, רוב הסיכויים שהוא לא יתגבר עליה. באסה.

אני לא יודעת במה אני מאמינה. באלוהים? בגורל? סתם במקריות?
שלושת הדברים לא נראים לי אופציות טובות ובגלל זה הייתי רוצה
להחשיב את עצמי כחסרת אמונה. אני לא מאמינה בכלום (גם לא בעצמי
ובאחרים) וככה אני גם לא מגדירה ומעצבת את החיים שלי לפי
האמונה, וטוב לי ככה. אני אוהבת את השליטה הזאת באמונה שאין
אמונה. חוץ מזה אני גם בן אדם מאוד ריאליסטי, לצד זה שמילדות
הייתי יותר מחוברת לצד הדמיוני של החיים. אתם יודעים - הילדה
הזאת שמתנדנדת על הנדנדה לבד, בזמן שכולם משחקים ביחד בארגז
חול, ושרה לעצמה. מכירים? זאת אני. אבל האמת היא שלפעמים,
כשמשהו רע קורה או עומד לקרות, או שיש אפילו סיכוי שיקרה - אני
מתפללת. לפחות נראה לי שזה מה שזה. אף פעם לא למדו אותי
להתפלל. אני באה מבית חילוני לגמרי. אבל כשאני מפחדת על אנשים
שאני אוהבת ולפעמים גם על עצמי, אני מדברת איתו, ומבקשת ממנו
שישמור עליהם, ובתמורה אני אעשה הכל. כל מה שיגיד לי. ואחר כך
ברור שאני לא מקיימת, בהצדקה עצמית שזה הכל היה בזכותי. אולי
כן ואולי לא.

האמת היא, שהכי אני רוצה להאמין בעצמי. אני רוצה להאמין,
כמובן, שיש מישהו ששומר עלינו מלמעלה אבל זה לא כל כך פשוט,
במיוחד בתקופות מאיימות שכרגע נראות כמו כל החיים הבוגרים שלי.
כרגע אני מנסה להאמין בזה שאני יוצרת את הגורל שלי עצמי ושיש
לי יכולת להשפיע על החיים שלי. אני מקווה שזה יעבוד ושאני
אצליח להתקדם מהנקודה הזאת שאני נמצאת בה כרגע, שנראית כאילו
היא לא הולכת להיגמר לעולם. צעד אחד קדימה כבר עשיתי בזה שאני
מספרת את הסיפור שלי. אני מקווה שלא תשמעו ממני פה יותר כי זה
אומר שהתגברתי, אבל יש לי הרגשה חזקה שאנחנו הולכים להכיר אחד
את השני טוב מאוד, אני ואתם. אז עד לפעם הבאה או לעולם לא.
ולכל אלה שמרגישים שלהם קורה משהו דומה...אני מחכה לתגובות
שלכם.

                                                  באהבה,
                                                         
מאיה.