לסבא שלי הייתה חנות של חגורות ונעליים ומעילים כבדים לגברים
חזקים ויציבים. בבקרים כמעט ולא נכנסו לקוחות, וכשמישהו כבר
היה נכנס הוא היה שואל את סבא שלי איפה זה רחוב ויצמן או איפה
אפשר לקנות מעילים וכשסבא היה מראה לו את ה'קולקציה' שהייתה
בחנות הוא היה מחייך במבוכה, אומר תודה והולך. סבא אמר שאין
לקוחות בגלל הריח החזק של העור. כל הרחוב הריח מהחנות של סבא,
ריח חזק כזה של עור ודברים ישנים ולכלוך. לסבא לא היה אכפת.
היה אכפת לו רק מהלבן שלו בבוקר והמלפפון החצי מקולף.. הוא היה
אוכל בפה פתוח ואני השתדלתי שלא להסתכל, אבל הוא עשה לי דווקא,
דיבר איתי על בצפר ועל זה שאני צריך לגלח את השפם בר-מיצווה
ועל זה שאני צריך למצוא בחורה.

בוקר אחד נסעתי לתל-אביב לחנות של סבא ולרחוב כבר לא היה ריח
של עור, הוא הריח כמו עוגות ומאפים מתוקים. זו הייתה
קונדיטוריה חדשה שהתמקמה לה בדיוק מול החנות של סבא, צבועה
בורוד ותכלת. הייתה לה דלת עץ בצבע של שוקולד והיא הזכירה לי
את הבית של המכשפה מעמי ותמי, למעלה עמד שלט עם ציור של עוגת
שכבות וכתוב בגדול "שולה".

שולה הייתה אישה שמנמנה שנראית בערך בת שלושים וחמש עם סינר
מלא בקמח ולחיים ורדרדות, את זה גיליתי כמה שעות לאחר מכן
כשסבא שלח אותי אליה להביא לו איזו לחמניה עגולה מקמח מלא
שהספיקה להיכנס לו לתפריט היומי שלא השתנה כבר ארבעים שנה
לפחות. זה היה מוזר, סבא שלי לא איש של שינויים, הוא אפילו לא
מנקה את החנות כבר מאז קום המדינה.

"מה תרצה, חמודי?" שולה שאלה אותי ופיה הפעור חשף שן זהב גדולה
ונוצצת. "אהה... אני... אני הנכד של ויקטור. זה מהחנות ממול.."
היא חייכה "מיד תקבל את הלחמניה!" בצידה השמאלי של החנות עמדו
זוג והסתכלו בדגמים שונים של עוגות חתונה, לא יכולתי להתעלם
משולה שנעצה בהם מבט קצת עצוב וחייכה לעצמה חיוך של 'יהיה
בסדר'. "תגיד לסבא שלך שהוספתי לו גרעיני חמניה הפעם, זה גם
בריא מאוד וגם מוסיף טעם." היא מסרה לי שקית נייר חומה וליטפה
לי את הראש. "אני אומר לו. תודה רבה לך." עניתי ויצאתי
מהחנות.

"אני אוהב לאכול, אתה יודע? כל יום אני הולך לשבת פה בחנות
בידיעה שלא יהיו לקוחות, אבל אני יודע שמחכה לי ארוחה בדיוק
כמו שאני אוהב..." הוא ליטף לעצמו את הבטן ונגס בלחמניה. ידעתי
שעכשיו הוא יתחיל לדבר הרבה, הוא לא היה אדם שמדבר יותר מידי
אבל הוא אהב להגעיל אותי. "אתה צריך למצוא לך כבר איזו בחורה.
בחורה כזאת עם פריזורה, בחורה-בקבוק, עם חמוקיים שאפשר לתפוס
מקדימה ומאחורה..." לא הבנתי אם הוא מדבר לעצמו או אלי, הוא לא
הסתכל עלי כשהוא דיבר ונזל לו קצת לבן מהצד של הפה "אתה יודע,
עמריקוש... כשסבתא שלך לא הייתה חול בתוך כד היא נראתה כמו כד.
היו לה ציצים נהדרים וישבן שופע..." לא רציתי לשמוע את זה,
הנהנתי "אני וסבתא שלך הינו רוקדים... ואז סבתא שלך הייתה
מתפשטת..." אוי ואבוי "סבא!" הוא צחק "בסדר, בסדר, חשבתי
שאנשים בגיל שלך כבר יודעים איך משתמשים בפושפוש שלהם." הוא
יכול לספר לי על הסקס שלו ושל סבתא אבל הוא תמיד יאמר "פושפוש"
כי הוא מתבייש לומר זין, זה סבא שלי.

אחר הצהריים שולה סגרה את הקונדיטוריה והגיעה לחנות של סבא.
בידיים שלה היתה צלחת מלאה בפחזניות ממולאות בקרם וניל מתוק.
היא הגישה את הצלחת לסבא שלי ואמרה "אוי אוי ויקטור, מה יהיה
איתך? ככה מוזנח, אף אחד לא מטפל בך. כמו כלב רחוב!" וסבא
הסמיק קצת, חטף פחזניה ובפה מלא אמר לה "נו בשביל מה את פה?"
שולה צחקה והשן שלה שנראתה לי עכשיו קצת יותר בצבע חרדל מאשר
בצבע זהב בלטה החוצה כאילו אמרה לי שלום. "אתם יודעים מה
חשבתי?" היא אמרה בהתלהבות "חשבתי שאולי נצא לסרט, שלושתנו."
סבא הביט בי ואני הבטתי בסבא, הוא היה מהוסס אבל ידעתי שהוא
רוצה אז אמרתי "למה לא".

בערב סבא לבש את החליפה הירוקה שהוא תמיד לובש לחתונות ובר
מיצוות ואפילו פעם להלוויה של איזו זקנה רקובה שגרה דירה
מתחתיו. הוא סרק לי את הפוני לצד ואמר "גבר". את השיער האפור
שעוד נשאר לו הוא סרק לאחור כמו מאפיונר ולא שכח לשים שני
סיגרים איכותיים בכיס, אחד בשבילו ואחד בשביל שולה. הוא ידע
שהיא לא תעשן והוא יוכל לעשן את שניהם.

בקולנוע סבא רצה לשבת ליד שולה, הוא לא אמר את זה אבל אני
ידעתי. שולה ישבה בין שנינו וצחקה מכל הבדיחות הרדודות שהיו
בסרט, סבא הסתכל עליה צוחקת ונהנת וחייך לעצמו בלי שתראה.

אחרי הסרט סבא קנה לי ולשולה גלידה, אני בחרתי בטעם וניל ושולה
התקשתה לבחור בין התות לשוקולד אז סבא קנה לה את שניהם. ליוינו
את שולה לבית שלה והיא נתנה לשנינו נשיקה על הלחי ואמרה שהיה
ממש כיף ושצריך לעשות את זה שוב מתישהו. סבא אמר "כמובן"
והחזיק לה חזק את שתי הידיים, לדעתי הוא פחד שהיא תלך.

למחרת הייתי שוב עם סבא בחנות. סבא החליט לנקות את האבק
מהמעילים ומהפינות, הוא אפילו לקח סמרטוט, עלה על סולם והוריד
את כל הכתמים מתיקרה. לאורך כל הזמן הזה הוא הסתכל על
הקונדיטוריה ממול, מצפה לשעת הלחמניה.

הפעם שולה שמה לו צימוקים בבצק וסבא, שלא אוהב צימוקים בכלל,
רק שיבח אותה ואמר לה שהלחמניות והמאפים שלה הם הכי טובים שיש.


לאחר שבועיים בערך החנות של סבא כבר הספיקה להעלות את האבק
המוכר מחדש. כשהגעתי אליו שאלתי לשלומו והוא התעלם ורק אמר
"תגלח כבר את השפמפם הזה, אתה נראה כמו חוסיין." כשהסתכלתי
החוצה ראיתי בחור גבוה עם ג'ינס וחולצה שחורה תופס את המותניים
העגלגלים של שולה ומנשק אותה בכניסה לקונדיטוריה. הלכתי להביא
לסבא את הלחמניה שלו ויחד איתה הגיעה הזמנה "אני ורמי מתחתנים,
אתם אורחי הכבוד שלי, אתה וסבא שלך.." היא אמרה והלחיים
הורדרדות שלה נצצו כמעט כמו השן שלה "אני אמסור לו" אמרתי
ויצאתי משם, חושב איך למסור לסבא המסכן את הבשורות הרעות.

כשחזרתי לחנות סבא חיבק כד ואמר לי "אני מתגעגע אליה, אתה
יודע?.." ואני החבאתי את ההזמנה מאחורי הגב ושאלתי "לשולה?"
סבא צחק "לסבתא שלך! את שולה אני רואה בכל יום." הוא חטף ממני
את הלחמניה ונגס בה בפראות, ידעתי שעכשיו הוא הולך לדבר אתי על
הציצים של סבתא...