עליתי לאוטובוס. הזקן הזה קם למעני. בדר"כ אומרים "מפני שיבה
תקום". ואני תמיד קמה. היה לי תיק אחד קטן. אבל הוא קם בכל
זאת. כנראה שראה בעיניי את השברים הנפשיים והפיזיים. נכנסתי
מהר והתיישבתי ליד החלון. הוא הסתכל עליי בזוית העין למשך כמה
דקות. כאילו פחד לדבר. כנראה לא היה לו האומץ לשאול אותי שאלה.
גם אם השאלה היא לדעת את שמי. פתחתי שיחה לבד, חשבתי לעצמי
שאני מעדיפה לדבר איתו מאשר לשים אוזניות ולשקוע במחשבות עם
עצמי. "שמך?" שאלתי. "אלי" הוא ענה. חה! צחקתי צחוק כואב, כמה
אירוניה יש בחיים חשבתי לעצמי. אלי אה?! כמה עוד אותיות יש לו
בשם שדומות לשלך?!

"שמך את?" שאל. "אלמוג" עניתי. הוא התפעל. פתח עיניים. כאילו
מכיר אותי מזמן. הלב כאב לי. צבט לי. אולי מגעגועים. אני הרי
חוזרת הביתה. לזרועותייך. אלייך. לריח המשגע שלך. למרות שהלב
אומר שלא כדאי. סוף, הוא שאל אותה מה קרה. כנראה ראה את ההבעה
על הפנים שלי. "מה קרה?" הוא שאל ועוד באדישות. ואני, מחוסר
שינה בגלל מחשבות מטורפות, פרצתי בבכי. הוא נבהל. מסכן. לא ידע
מה לעשות איתי. לגעת לא לגעת. לנחם. לחבק. אפילו מים לא היה
לו. לי היה. שלקחתי לגימה. להרגיע את הבכי. חנקתי את הדמעות
מיד. לא דיברנו עוד.

עברו 20 דקות.

הגיעה התחנה שלי לרדת. אמרתי לו שאני צריכה לקום, והוא קם ממש
מהר, פינה לי מקום, עזר לי להעביר את הנשק שנתקע לי ברצועה של
התיק, והרים ידיים גבוה. הוא היה ממש גבוה. הסתכלתי למעלה,
אליו, אל אלי. אמרתי לו "תודה רבה על העזרה", והתחלתי ללכת
לכיוון דלת האוטובוס.

הוא פנה אליי מרחוק, והרים טיפה את הקול..: "אלמוג, אהבה
אמיתית, היא אהבה שאינה תלויה בדבר..".

הנהנתי עם הראש, בתנועת תודה. חייכתי חיוך מובך, "הוא ידע על
מה אני חושבת ומה כואב לי.." חשבתי לעצמי. וירדתי מהאוטובוס.