אי שם בין תהום הבלבול לבור השיגעון, משהו מושך אותי.
כמו מפלצת חומה שמושיטה את ידה וקוראת לי להצטרף אליה.
להיות מוגנת מכל שטות, מהפחד והבדידות.
הציפורניים השחורות שלה, העיניים המלאות ורידים אדומים
שמאיימים להתפוצץ.
היא צועקת, היא שואגת. היא רוצה שאבוא איתה.
אני לא יכולה, אני אומרת לה. יש לי יותר מדי מאחוריי.
תעזבי אותם כבר, הם לא חשובים. את לא צריכה אותם כדי להתקיים,
הם זקוקים לך יותר מאשר את להם.
זה לא נכון, מפלצת מטופשת. בלעדיהם החיים שלי אינם חיים.
בלעדיהם לא יהיה לי בשביל מה לחיות,
אל מי לצפות ולמה לקוות.
אני צריכה מישהו שיחזיק אותי שם, לפני שאפול,
כדי שאוכל לגדול.
כדי שאוכל להרגיש, לאהוב ולהתאכזב,
כל אהבה הרי - מעורבת בכאב.