המוסיקה מתנגנת כשהדיסק מסתובב, דילן ברקע
מסתכל ומחייך , שוב הבחורה נטולת מוזה
כנראה שאין בחור שם, כנראה שאין על מי לבכות.

בזמן שההליקופטרים קורעים לי את השמים, והרעש מחלחל לי פנימה
לתוך הרעש שבתוך - אני ממתינה לילד הכחול שלי שיתעורר.
הוא ישן שנת ישרים, אבל זה רק עניין של זמן עד שיקום ויתחיל
לצרוח
זה כבר כמה ימים שהוא לא מוכן לחכות יותר,
גם הוא רוצה שישימו אליו לב - שלי, כבר לא שלי יותר.

הילד הכחול לא הורג הוא רק לוקח שבויים ואני אפילו לא ניסיתי
להלחם.
באזיקים חצי פתוחים אני מתחננת שישחרר אותי אך דמעות לא עושות
עליו רושם  
גם לא מגע או חיוך, זה כבר נדמה כקרב אבוד בתוך מלחמה אבודה
כשהוא רק מחייך בשקט ופולט - תלכי. ותקחי את האזיקים שלך איתך

החיוך של דילן לפתע נמוג, הכדור השני להיום פגע בול בלב ואז
אני מבינה שהגיע הזמן לעזוב.
לבד אני יוצאת מהחדר, בחורה רגישה - לא לוקחת שבויים.