כבר ידוע ודיברנו על כך בקטע החברה אז והיום שאנשים זוכים
להכרה רק אחרי מותם (הסיבות לא חשובות כרגע). תחשבו על זה מה
אם מישהו שבחייו לא זכה להכרה יגיע לזמננו בהם הוא מפורסם, איך
הוא ירגיש ואיך אנחנו נתייחס אליו. האם נכיר אותו כאדם האם
נתחנף ונתלקק מי יודע אבל הפעם הרשיתי לדמיוני להפליג והרי הוא
לפניכם עבר בלבוש עכשווי
                          xxx
מכונת הזמן כבר מזמן הפכה לדבר שבשיגרה. אחרי שפגשתי את אותו
ילד משנת 1950 לא קרה כלום. שום דבר מעניין מאז שהילד גרם לי
להרגיש נוסטלגיה לא זז כלום הכל צחיח ויבש.
עד אתמול,  אבל כשהבנתי מיהו גם הבנתי למה היה נראה לי כך
הבנתי למה היה נראה לי מוזר בימינו הוא מפורסם. קלאסיקה. רק
שהפעם הוא התהלך בצינעה שפוף שרק לא ישגיחו בו רצתי לעברו
וצעקתי"ואן-גוך עצור". הוא לא עצר. ברגע הראשון חשבתי בליבי
שהוא ממש סנוב אך מיד עמדתי על טעותי. "וינסט" הוא הסתובב
(אנחנו רגילים לקרוא לו בשם משפחה שכחנו שלאדם יש שם).
הוא שאל אם מכיר הוא אותי מאיפה שהוא ושייתכן ומתבלבלת אנוכי
וכי כוונתי לאדם אחר היות ומעולם לא נפגשנו.
-אתה ואן גוך הצייר המפורסם?
-מפורסם? אני צייר...? וגם צייר אינני לפחות לא כזה המצליח
למכור.
-תפסיק להצטנע אתה יודע בכמה מיליוני דולרים מוכרים כל יצירה
שלך?
-דולרים? שלי?
מיליוני דולרים.
ראיתיו מסתכל בשעונו מחשב במוחו שפתיו זזות.
-מה אתה עושה?
בודק אם היום התאריך הוא אחד באפריל או שמא את סתם משתטה על
חשבוני כמו כולם. והוא הלך פשוט הלך.
יותר מאוחר, כשחזרתי הבייתה פניתי לספרי ההסטוריה וגיליתי
שבזמנו ואן גוך לא היה מפורסם כלל וכלל ליתר דיוק הוא בקושי
הצליח למכור יצירה שלו ונחשב למטורף .
ואן -גוך גרם לי להבין מהו אי-צדק ומהו טירוף חיובי יותר מאוחר
פגשתי את ניטשה או שמא עלי לומר פרידריך אבל זה כבר סיפור אחר.