יש מקום אחד, לא רחוק מהכנרת, שאנשים בורחים לשם כמעט מכל
הארץ. הרוב בורחים לשם כי הם אומרים שהם רוצים לחפש את עצמם או
כי הם משוכנעים שזה ההמשך הטבעי שלהם, אבל בעצם מה שמפריע להם,
זה שאין להם חברים, ובגלל שיש במקום הזה כל-כך הרבה כאלה בלי
חברים כמוהם, אז הם הופכים להיות חברים אחד של השני, ממש כמו
האקונה מאטאטה במלך האריות.
האווירה במקום הזה היא מאוד מיוחדת, שונה, יש להם מנהגים
משלהם, וריקודים משלהם, ושירים שרק הם אוהבים ובגדים משלהם,
ועיתון משלהם, ובדיחות משלהם והכי מיוחד - הם אוהבים אנשים
משלהם. אוהבים באמת.
זה היה יכול להיות נורא יפה, כי כאילו הייתה לכל אחד מהם בעיה
והם פתרו אותה ביחד, וזה כמו איזה סיפור עם סוף שאפשר ללמוד
ממנו, והוא טוב לפעמים בתור עזרה בהתלבטויות בחיים.
אבל זה לא היה כל-כך טוב, כי בגלל שפעם לאנשים שם לא היו
חברים, אז היה להם ביטחון עצמי כמו שיש לבריסטול. ככה זה.
והביטחון העצמי הדפוק שלהם, גרם לחלקם לחפש כל מיני דברים
שאפשר לבלוע בקלות כמו אקמול ואז מרגישים טוב. אבל לא טוב כזה
שסתם לא כואב הראש, אלא טוב כזה שהחיים הופכים להיות סימולאטור
תלת-מימדי של חיים שמחים ואז כל העולם על הזין.
בגלל שהאנשים האלה היו מאוד צריכים את הדברים שדופקים את הראש
ועושים נעים אז הם חיפשו אותם הרבה ואז בסוף הם מצאו כל-מיני
אנשים יותר מבוגרים שהיו פעם במצב שלהם ולהם היה את הדברים
האלה שדופקים את הראש ועושים נעים. האנשים המבוגרים הסכימו
להביא להם את הדברים שדופקים את הראש ועושים נעים ואז האנשים
המבוגרים הצטרפו למקום הזה ובגלל שהיה להם את הדברים שדופקים
את הראש ועושים נעים, הם נהפכו להיות המנהיגים של האנשים שם.
אין מה לעשות, בכל מקום יש מנהיגים, אפילו אם יש להם, כמו
במקום הזה ליד הכנרת, כריזמה של כפתור.
המנהיגים הפיצו את הדברים האלה שדופקים את הראש ועושים נעים,
וכדי שכולם ישתמשו בהם, הם הפיצו אותם בחגים מיוחדים שהם
המציאו. החגים היו מן אירועים כאלה שכולם דופקים את הראש
ועושים נעים ביחד, וזה מספיק לפחות לכמה ימים ולפעמים זה מספיק
אפילו עד החג הבא. הסידור הזה היה ממש טוב להם, אז הם עשו יותר
ויותר חגים.
כשאף-אחד מהמקום הזה כבר לא היה יכול בלי הדברים שדופקים את
הראש ועושים נעים וכשלמנהיגים נמאס לארגן כל פעם חגים, ולמצוא
כל פעם משהו יותר מיוחד, שיותר ידפוק את הראש ויעשה יותר נעים,
הם החליטו להתחיל לדפוק את הראש ולעשות נעים בצורה קבועה.
המנהיגים נהנו מהשליטה שלהם, אבל היא כבר לא ריגשה אותם, הם
התאהבו בתחושה הזאת כמו שהאנשים מהמקום ליד הכנרת התאהבו
בדברים שדופקים את הראש ועושים נעים. הם החליטו שהם רוצים
להיות מנהיגים של כתות, אז הם פצלו את האנשים שלהם לכתות שונות
כאילו שהם שבטי ישראל או משהו כזה, וכל מנהיג היה אחראי על מה
שיעשו בכת שלו, ועל איך שיתנהגו בכת שלו, ואיזה דברים ידפקו את
הראש ויעשו נעים לאנשים מהכת שלו.
האנשים אהבו את הכתות שלהם. הם הרגישו שהם חלק ממסגרת שצריכה
אותם, וחוץ מזה, זה הגדיל את הריגוש בחגים ורק זה היה שווה את
הכל.
אבל לאנשים מהמקום ליד הכנרת קרה מה שקורה לזמרים עצובים
ומצליחים. הם דפקו לעצמם את הראש ועשו לעצמם נעים יותר מדי.
פעם אחת כשהיה להם עוד חג, הם כל-כך דפקו את הראש וכל-כך עשו
לעצמם נעים עד שכל האנשים מהמקום ליד הכנרת חשבו שהם ליוויתן
אחד גדול, אז הם הלכו לכנרת וטבעו.