היא שוכבת לה בחדר, מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע, והמון מחשבות
רצות לה בראש.
אחד מאותם הרגעים האלה, שלמעשה לא עושים כלום, אבל בעצם עושים
המון.
היא פשוט שוכבת, חושבת, מהרהרת, ונהנית מהשקט והרגיעה הנפשית
הזו. היא מתנתקת ממה שקורה במציאות, ופשוט חושבת על מה שהיתה
רוצה שיקרה.
" זה יום יפה, חושב על איך הרגשתי עד עכשיו, בחוץ כבר שמש... "
צלצול הטלפון שלה קטע את חוט המחשבה. " מה קורה? " שאלה. " טוב
מה העניינים? " השיב. כן, הוא. " בסדר, איפה אתה? " ענתה, וכך
המשיכה לה עוד שיחה רגילה. " לא יודע אני שונא משחקים, למה לא
להיות כנים ופשוט להגיד הכל? למה לשמור דברים בבטן? אני לא
מבין אותה, מה שאני יודע זה שאני צריך קשר רציני עכשיו.." אמר
בהקשר למה שעלה בשיחה.
והיא שוכבת לה בחדר, המזיקה עדיין מתנגנת ברקע, המחשבות עדיין
רצות לה בראש. אבל עכשיו היא כבר לא נהנת מהמחשבות. היא מקשיבה
לו, מדי פעם מגיבה, ובולעת את כל מה שהצטבר לה בפנים, שרוצה כל
כך לשפוך החוצה, כי לטענתו, למה לשמור דברים בבטן כשאפשר
להגיד?
הרי היא זו שתמיד האמינה בכנות, בישירות, בלעבור את המחסומים
הרגשיים ולקחת את הסיכון, אז מה קרה עכשיו? כשיכול להיות שהיא
כל כך קרובה לקו הסיום, והכמה מילים האלה יביאו אותה למטרה, או
לפחות יקרבו אותה עוד יותר, היא לא אומרת כלום. ובולעת את כל
מה שהצטבר לה בפנים.
יש בזה משהו מתסכל, מאכזב, עצוב.
היא מאוכזבת מעצמה. היא לא עושה כלום להגשמת המטרות שהציבה
לעצמה. או למעשה, החיים הציבו לה.
אז למה לא להגיד בעצם? למה במקום להתאמץ כל כך בלשמור בפנים,
היא לא משקיעה את הכוחות שלה בדברים אחרים, כמו להתעלות על
עצמה ולהגיד...
כמו לא לפחד לקחת את הסיכון, כמו להבין שגם תשובה שלילית עדיפה
על המצב הלא ודאי הזה.
" כן, אנחנו צריכים לשבת לדבר איזה שיחה רצינית, הרבה זמן לא
דיברנו, בכל אופן אני חייב לזוז, נדבר ".
היא סוגרת את הטלפון ופשוט צועקת. מדברת לעצמה, מוציאה את כל
מה ששמרה בפנים.
היא שוכבת בחדר, מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע, והמון מחשבות רצות
לה בראש.