הן היו מה שאיזן אותי בעולם, הן היו הבסיס שלי, מה שהחזיק אותי
יציב וחזק.
היום הראשון בו צעדנו ברחוב יחדיו היה יום שאני יזכור לעד,
השמש מאירה את הרחובות באור של צהריים חורפי ואני מלא גאון,
צועד איתן כמו גביר.
אך ביום שהן אבדו, זוג אהובותיי, מעדתי.
הפכתי צל של עצמי הגורר עצמו ברחוב יחף, מהבית למכולת וחזרה,
סיגריות, חלב, לחם.
כפות הרגליים כבר שחורות כפחם ונראה כאילו בקרוב אמעד סופית.
כשהגעתי הביתה רחצתי את רגליי בסבון ובהיתי בתמונות שלהן על
הקיר,
"מחר אמות" חשבתי לעצמי.
אין לי נעליים.