לפני שבועיים חזרתי מאמסטרדם,
הקור חדר, חיים באופן לא מוכר,
אם אני לא הייתי עצמי, אפילו הייתי אומרת קצת מוזר...
הלכתי ברחוב עם חברים,
מלאה בחשדות, מדמיינת דברים,
פה ושם פרצנו בצחוק,
הפטריות האלו - רק שלא תצאנה מחוץ לחוק!
ושוב אני הולכת לאיבוד, על הגשרון,
לצלילי הבוזוקי או העוד,
או אולי בעצם סתם עץ צרוד.
ושם, באמסטרדם,
מתרץ עוד מסומם,
"זה החופש", הוא מסביר,
ותוך שנייה נרדם...
ואז איתך, משולבת יד ביד,
מרגישה בטוחה, מעין עיר מקלט,
וזה נחמד - לא להיות באמסטרדם לבד...
מה זה הבניין הזה? ולמה הוא עקום?
ארכיטקטורה בסטלה זה עוד תוצר קדום.
וזה נשמע קצת מטומטם, באמסטרדם,
לא לשים לב לפרטים הקטנים,
כשלידך באגם שטים ברבורים!!!
איך לא קר להם? מעניין אם הם סובלים...
והיא שם בחלון,
מענטזת אל עבר ההמון.
וואי תסתום כבר! עשית לי חור בראש!
ואתם - אל תשגעו אותי!
קצת שלווה באמסטרדם, זה הרבה לדרוש?
ואם בשלווה עסקינן,
לא להתנשק בסילבסטר באמסטרדם,
זה ממש לא לעניין!
ולהישאר שפוי - כשכל דבר שם כ"כ הזוי,
כשהסם כמו מין, כה זמין ומצוי.
והדיבור שהופך ללקוי והלב לחצוי
ועוד מחשבה או איזה גילוי.
והחרדה זורמת בפנים ובמח עושה לי ניסוי.
יכול להיות שהחיים שלי צריכים שינוי? |