"הגומל לחייבים טובות שגמלנו כל טוב..."

התכנון היה באמת לא מסובך. יוצאים ביום ראשון בערב לארקיפה
וביום שני יוצאים לטרק של ה"קולקה קניון"- הקניון העמוק ביותר
בעולם.
סוג של טרק בנות. ישנים בהוסטלים ועוצרים במעיינות חמים.
התארגנו קבוצה די רצינית. שלומי, רועי וגלעד, יוצאי יחידות
קרביות ואף יותר, שגם הספיקו לעשות את שביל ישראל. ואנחנו, נעה
ויהונתן, שגם לנו זהו לא טיול ראשון בחיים.
בבוקר הכל היה נפלא. עצרנו בתצפית נפלאה על קונדורים, שזהו
העוף השני בגודלו בעולם, ויצאו אחלה תמונות. תפסנו משם אוטובוס
לקבנקונדה, ששם מתחילה ההליכה. קנינו מים שיספיקו עד ההוסטל
הראשון שמגיעים אליו, גג ארבע שעות, לא בעיה. לקחנו גם מפה לא
רצינית שצוירה ע"י בעל הוסטל שהיה מעוניין לפרסם את ההוסטל.
אבל  מי בכלל צריך מפה לטרק כל כך פשוט, לא?

"כן אנחנו בידך, מחיה וממותת"

יצאנו. במפה הלא-ממש-טופוגרפית היה מסומן שאחרי המגרש צריך
לרדת לקניון. עברנו משהו שנראה כמו אמפי קטן, שלאחריו היה שביל
די ברור שהוביל למטה. מרחוק ראינו שביל מאוד ברור שירד בהמשך
הרכס. רועי היה בעד השביל הברור. כל היתר לא. התחלנו לרדת. עם
הזמן השביל הלך והיטשטש, דבר שלא הטריד אותנו בהתחשב בעובדה
שכל הזמן ראינו את הכפר למטה, את השביל הברור בהמשך הרכס,
וידענו שמעלינו נמצא הכפר ממנו יצאנו. בשלב שבו כבר לא היה
שביל התחלנו לשפר לכיוון השביל הברור. הדרך נהייתה מלאת קוצים,
     אלו-ורות וקקטוסים, ויותר ויותר תלולה. כל צעד הפך
למעמסה. ההר החל מדרדר אותנו בכל נסיון לעלות.  

 בשעה שתיים עשינו סקירה על מצב המים. נשאר חצי בקבוק. נגמרו
ארבע השעות. החלטנו לנוח שעה ולחכות שעומס החום ירד. בינתיים
סקרנו את השטח וראינו שמעלינו הדרך אינה תלולה כ"כ.החלטנו
לעלות למעלה -  ולוותר על המשך היום. לחזור לקבנקונדה.

בשעה שלוש התחלנו לעלות, ואחרי חצי שעה של מאמץ פיזי גדול מאוד
עמדנו אל מול האמת המרה. צוק בגובה 15 מטר. החמש עשרה מטר הכי
גבוהים שראיתי בחיי. גלעד ניסה לעלות, אך הדבר היה בלתי אפשרי.
שוב סקרנו את השטח. לכיוון השביל הברור- צוק ענק. לכיוון הנהר
למטה - צוק ענק. מים - שליש בקבוק. הדרך חזרה כוללת ארבע שעות
של הליכה קשה. החלטנו לחזור מה שנספיק באור.

בשעה ארבע, אחרי עשר דקות של חזרה ראינו את האור. עליה לא
תלולה במיוחד שנראה היה שמגיעה עד למעלה. שלומי התנדב לנסות,
ורועי עלה קצת בשביל לשמור על קשר בצעקות עם שלומי. אחרי 25
דקות שלומי צעק מה שקיוינו כולנו. "אפשר לעלות". ברוך ה'.
התחלנו לעלות תשושים אך מלאי מוטיבציה. אחרי חמש דקות שלומי
צעק משהו. כולנו הבנו מה הוא אמר. לא רצינו להבין, אז נעה שאלה
עוד פעם ועוד פעם "שלומי, לעלות???", ואותה תשובה. "אל תעלו".
ברבע לחמש ראיתי את הבן אדם הכי גמור שראיתי בחיים שלי. שלומי
הגיע למטה. שוב, צוק של 15 מטר. אי אפשר לעלות.

המשכנו עוד חצי שעה, עד שנהיה חשוך. אני כבר התייבשתי. שתיתי
כמעט את כל המים שהיו, וזה לא הרבה. עצרנו במקום שבו יחסית היה
יציב. מסביב הכל דרדרת מטורפת. שלומי שאל אם יש מישהו שחושב
שהוא לא יסיים את הלילה, כי אם כן נמשיך ללכת. לא ידענו לענות
לו, אבל להמשיך בחושך בשטח הזה היה לא ריאלי. את הפיפי של לפני
השינה שלומי, רועי וגלעד עשו בבקבוקים - למקרה חירום. לנו לא
היה פיפי של לפני השינה. מאז אחד עשרה בבוקר לא היה לנו פיפי.

בלילה ישנו בכפיות. היה לילה קר מאוד. נעה ורועי ישנו בצדדים,
להם היה אפילו יותר קר. רק חיכינו שייגמר הלילה. כשעלה הירח
חשבנו להתחיל ללכת, אבל לאף אחד לא היה כח.

"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה
אמונתך"

בשעה חמש ועשרים, אור ראשון התחלנו ללכת. כולנו הכרנו את הסכנה
לחטוף מכת חום כשמיובשים, אז רצינו להספיק ללכת כמה שיותר לפני
שתהיה שמש. אחרי שעה וחצי של הליכה עלתה השמש. עצרנו. היינו
בנקודה מוכרת. אתמול היינו פה. התחיל ויכוח. חלק רצו לרדת
למטה, לנהר. "פחות מאמץ" הם אמרו. את הצוק בדרך כבר נמצא דרך
לעבור. אנחנו רצינו למעלה. ראינו קצת חרא של חמורים ושיערנו
שמשם הם באו. לאף אחד לא היה כח להוביל. נעה התעקשה - וההחלטה
הייתה לעלות. ניסינו לצבור כח. חלק שתו שמן, חלק מצצו קקטוס,
שתו פיפי, מיץ של טונה, ואכלנו סוכריות.

את העליה עשינו לאט ועם המון עצירות. אחרי שעה נפטרנו מחלק
מהציוד הלא רלוונטי. סירים ואוכל מיותר.עלינו עוד רבע שעה,
וכבר נגמר הכח. החלטנו לעשות עצירה בעץ שראינו מאה מטר מעלינו,
הצל היחיד שראינו. אחרי שלוש דקות, ראינו את העץ מקרוב והבנו
שנגמר. העץ היה סוף העלייה.


(תודה ליהונתן פירר על הסיפור)