יש לי חבר שקוראים לו בנימין, אבל אני קורא לו בנצי. בנצי הוא
טי-פוס, במלעיל, ובמלוא מובן המילה. בעצם כשחושבים על זה, בנצי
הוא לא סתם טיפוס, הוא גם גנב לא קטן. קלפטומן של רעיונות. כל
מה שאני כותב, הוא תמיד חייב לכתוב אותו דבר, אבל שנייה אחת
לפניי.
באסה!
אימא אומרת שזה בגלל שאין לי מרפקים, ושתמיד טיפוסים כמו בנצי,
או בנימין, כפי שהיא עדיין מתעקשת לקרוא לו, טיפוסים כמוהו,
"מרפקנים", מצליחנים, וכאלה שתמיד יגיעו שלב אחד לפנייך אל
המטרה הנכספת. ואילו אני, תמיד אשאר עם התחושה שגנבו לי, שתו
לי, אכלו לי, בעטו בי. למה? כי כמו שאימא אומרת, פשוט אין לי
מרפקים.

אבא גם מסכים עם אימא, אבל טוען שמרפקנות זו תכונה נרכשת.
ראשית כל, הוא אומר, צריך לחדד מרפקים. וכדי להמחיש לי זאת,
יצאנו פעם לדוג, והוא הראה לי בדיוק מה זו מרפקנות מוצלחת,
על-מנת למנוע השתלטות של טיפוסים כמו הבנצי הזה על החיים שלי.

ובכלל.
אז יצאנו לדייג, אני, אבא, דוד מנחם, סבא ג'קו, וגם אימא בסוף
החליטה גם להצטרף, כדי לוודא שאבא מלמד אותי היטב, וגם כדי
להשגיח על סבא ג'קו שלא יאכל את הדגים שאנחנו מעלים בחכתנו, כי
הדגים האלה רעילים, ובמקום בו אני גר, יש זיהום אוויר בלתי
פוסק, גם המים יותר דומים לביצה מזוהמת מאשר לנהר טהור,
מוטאציות נוראיות צצות מכל עבר, ולכן גם הדגים נראים לעיתים
כמו איזה יצורים מפחידים, אפילו יותר מבנצי.

"כשלב ראשון", הנחה אותי אבא מול החכה, "אתה צריך לדאוג שבסופו
של יום תדוג יותר דגים ממני. זה קשה אמנם, אבל זה אפשרי",
השתחצן קמעה, מה שגרם לי לטינה מסוימת כלפיו, אך התאפקתי לא
להגיב בחריפות, מה עוד שדוד מנחם התחיל להשתעל, ואימא ביקשה
שנהיה כולנו בשקט כדי שהוא יוכל להתרכז במלאכת השיעול,
ולהתרפא, "תוציא הכל החוצה", אמרה לו אימא, "אסור להשאיר דברים
בבטן!" והלמה בו בחוזקה על גבו, כדי שיוציא החוצה, ולא ישאיר
את הכל בבטן.

כשדוד מנחם סיים להשתעל אימא ביקשה שנהיה בשקט כי דוד מנחם
ישן, ואבא הוסיף שרק כששקט אפשר להתרכז בדייג. "קודם כל", פתח
במונולוג, "עלייך לחוש את החכה. להיות שקט אפילו במשך שעה, עד
שדג עולה בחכתך. הוא יכול להיות קטן, הוא יכול להיות גדול. הוא
יכול להיות גם רעיל!", ואילו אני הוספתי, "הוא יכול להיות גם
בנצי", אך אף אחד לא צחק. "הוא יכול להיות גם כריש, אם צריך",
אמר אבא כשהוא מקרב את פיו לאוזני בדרמטיות, ויכולתי לראות
שלושה קמטים במעלה המצח של אבא ניכרים בפניו. "כריש?" התפלאתי.
"כן, גם כריש", הקמט של אבא ירד, נראה שוב נחוש, וקולו ערב
לאוזן. "במקום בו אנו גרים יש חיבור לים, ובים יש כרישים, אז
לך תדע". התחלתי להעריץ לפתע את אבא. שכחתי לחלוטין את המכות
בטוסיק שהייתי חוטף בגלל שהתלוננתי שתמיד אחותי יושבת מלפנים
בנסיעה באוטו, לא רק כשהולכים לדוג, גם בנסיעה לסופר מרקט.
שכחתי גם את העובדה שאבא תמיד סרב לקנות לי דובי כשהייתי קטן.
וכל מה שהיה לי זה בובת קוף ישן שסבא ג'קו קנה לאבא כשהיה בן
22".

אבא המשיך להסביר לי איך מסובבים את הגלגלת של החכה, איך
נותנים את ה"פוש", במידה ועולה דג בחכה, ולאחר שתרגלתי זאת על
יבש, על המדשאה שליד הנהר, עברתי לעשות זאת במים.
החכה, שהייתה חדשה לחלוטין, שאבא שמר אותה במיוחד בשבילי,
לדבריו (על אף שאני זוכר שכשהייתי בן ארבע סבא ג'קו קנה אותה
לאבא לכבוד יום הנישואים החצי יובל של אימא ואבא), התלכלכה
לחלוטין במי הגופרית של הנהר. מדי פעם עלו בחכתי שקיות ניילון,
פחיות משקה ששותים במקום בו אני גר, ופעם אחת אף עלה עיתון ובו
תמונה של הדוגמנית המצליחה במדינה. שמרתי את העיתון מבלי שאבא
או דוד מנחם יוכלו לראות, וניקיתי אותה טיפה מהגופרית.
במשך שעה לא הגיע ולו גם דג אחד, לא לי ולא לאבא, ובשש בערב
אבא כבר איבד את הסבלנות. "אתה רואה. זו מרפקנות!", הפתיע אותי
בטיעון אליו לא ציפיתי, ואף שילב ידיים לחזה, מה שהכין אותי
לכך שמגיע מונולוג. "מרפקנות זו תכונה נרכשת, והיום חווית מה
זו מרפקנות", נראה היה שהוא מנסה למצוא את המילים. "הרבה דגים
רצו את חתיכת התולעת ששמנו בחכה, אך אף אחד לא הסכים לאכול
אותה, כי הם הציצו מחוץ למים וראו שבני אדם ממתינים להם ברוע
עם החכה. לעומת זאת, אם תסתכל פה אל העבר השני של הנהר, תראה
כי יש מלא דגים שאוכלים במבה שמישהו זרק לנהר". העפתי מבט
מישיר אל הקצה השני של הנהר ובאמת ראיתי מלא דגים צהובים,
ברקודות צבעוניות ותנינים אדומים מרוחים בגופרית יבשה, מתנפלים
כולם על חתיכות הבמבה שממול. "הבט בהם, בן. הבט כיצד הברקודה
הזו, השנייה מימין אוכלת לכולם את האוכל. היא מרפקנית אמיתית!
והם ידעו לא לבוא אלינו, כל הדגים, כי הם יודעים שכל יום בשש
מישהו מביא להם במבה. אני מכיר את התופעה, וגם את האיש שזורק
את הבמבה למים. זהו מר חומסקי משדרות וויצמן 61. תמיד הוא דופק
לי את היומית, ובגלל זה אצלנו במשפחה לא אוכלים דגים. רק דג
סלמון שאימא קונה בסופר-סל".
הבטתי באבא בהערצה, הוא באמת הצליח להמחיש היטב מה זו מרפקנות.
"אני לצערי לא מספיק חד מרפקים על מנת להתמודד עם מר חומסקי".
השפיל אבא לרגע את מבטו אל הקרקע, וכשהרים ראשו בחזרה, המשיך
בגאווה: "הוא ממזר גדול. אני לא יכול עליו. אבל יום יבוא
ואתנקם בו. אעקוף אותו בסיבוב, אהיה יותר טוב ממנו, ואז,
כשהעקיפה תושלם, אעשה לו זובי עם האצבע האמצעית, ואהיה מרוצה
מעצמי. שאני מצליחן יותר. לא סתם מנקה ארובות בביתם של
עשירים".
אימא הגיעה לשאול אם סיימנו עוד יום בלי דגים, ואבא השיב שכן,
ושצריך להתקפל. סבא ג'קו עוד ניסה לעבור לצד השני של הנהר,
לטריטוריה בה מר חומסקי מחלק במבה לדגים, אבל אימא הפצירה בו
לא לעשות כך כי למר וייצמן אקדח בכיס, ויש לו אחוזי פגיעה לא
רעים בכלל.
לכן התחלנו לעשות את דרכנו חזרה לטרנזיט של אבא.

כשנכנסנו לאוטו, העפתי מבט אחרון אל הקצה השני של הנהר, והתגלה
לפניי דבר מדהים. דקה אחרי שגם מר חומסקי משדרות וויצמן 61
קיפל את דבריו, ועשה דרכו אל מכוניתו גם הוא, הגיח מן השיחים
בנצי, ועם שקית ניילון ענקית הצליח לדוג מספר לא מבוטל של דגים
האוכלים מן הבמבה. רובם לא היו צהובים, וגם לא ברקודות
צבעוניות. הם נראו דווקא יותר דומים לסלמון שאימא קונה בסופר
סל. צעקתי לו מן החלון של האוטו, כשאבא בדיוק התניע: "בנצי
ההומו, קיבלת 54 בבחינה בתושב"ע!", בנצי הסתכל עליי מרחוק ושלף
לעברי זובי עם האצבעות. אז הבנתי באמת מה זו מרפקנות, ויום
למחרת גיליתי את הסיפור שלי מופיע בקובץ סיפורים מאת בנימין
לווינסקי, מונח על מדף ספרים בסטימצקי. מילה במילה, מה שאני
כותב לכם כאן, הופיע כבר שלם ומוגמר, כרוך ומעוצב, בספר של
בנצי.

זו מרפקנות, מלמלתי לעצמי.
זו מרפקנות! חזרתי שנית, והלכתי אל הנהר עם שקית במבה ושק
גדול, לתפוס דגים. בלי אבא ואימא, עם הרעיונות המוזרים שלהם.