"ההוא".
צפוי לא? אז לא ממש...
הלכנו לחדר ושתקתי. לא אמרתי מילה. ישבתי על הכיסא שבפינה
ושתקתי. החדר היה מאובק כ"כ, ישן כזה.
"ציפיתי שאני אצא להיות איתך" הוא בא וחיבק אותי:"התגעגעתי
אלייך".
נרתעתי. עיניי תהו ופי שאל ללא הזהרה מוקדמת:"למה לא אמרת לי
כלום כשהגעתי לבית שלך? שהתגעגעת, שחיכית לי..."
הוא ניסה להתחיל משפט..."אני..." קטעתי אותו :"רק אל תגיד שאתה
מתגעגע, רק אל תגיד שחיכית לי.
כי אם היית מחכה לי לא היית עם החברה שלך עכשיו"
עיניי התמלאו דמעות שנספגו בתוך עצמן. "הגעתי למצב שאני שונאת
את עצמי רק כדי שתאהב אותי, כדי שתרצה בי ולא אחת אחרת. כדי
שתעריך את מי שעומדת מולך היום. מישהי שחותכת לבנים בפנים,רק
בשבילך.שאומרת שהיא מאוהבת מעל הראש, גם אם זה לא ממש נכון.
"קמתי מהכיסא.
"..מישהי שחושבת שיש רק בן אדם אחד שבאמת חשוב לה..." המשכתי.
דמעה זלגה.
אתה שתקת... רציתי ללכת..כבר הייתי קרובה לדלת.
קולך צרוד, מלא כאב והתאבלות מצער. אמרת לי : "חכי, אני
לא..."
"אתה לא מה?" התפרצתי. לא יכולתי יותר. " לא שמח איתה כמו שאתה
שמח איתי? אתה באמת נראה יותר זקן איתה. אתה לא מה? לא צוחק
איתה מכל שטות? לא אומר לה כמה שהאמירה המטופשת שעל השלט היא
אמירה ילדותית, אתה בטוח לא מזמין אותה לפרי- שייק אחריי
שניצחת אותה בשחייה. אתם בכלל לא שוחים ביחד. אתה בטח לא מספר
לה את הסיפור הישן על העץ הזקן עם הגזע המפוצל והרחב שליד
המועדון העגול, הגדול. שבו עושים מסיבות. אתה בטח לא לקחת אותה
בעגלה של הכביסה למכבסה.
ולא אמרת לה כמה היא יפה וכמה הרוח אוהבת אותה. ובטח שלא צעקו
עלייך והאשמת אותה, היא בטח לא סירבה לבנים כדי להיות איתך."
ליבי פעם בחוזקה, לא ידעתי בכלל מאיפה הגיע לי האומץ הזה
פתאום. אולי כי סחבתי זאת הרבה זמן. אולי כי באמת הוא היה חשוב
לי עד שהבנתי שזה מספיק לי, אולי כי באמת נפגעתי ממנו. אולי
בכלל זה כי אני אוהבת אותו?
"..מקווה שאתה נהנה איתה כמה שיותר, מאשר נהנית איתי.
כי איתי אתה לא תתראה יותר,שיהיה לך בהצלחה בחיים. והלוואי
שהיא תעדיף אחרים על פניך"
מחיתי עוד דמעה מבריקה שירדה לה בלי רשות.
"אני ציפיתי לך, שאהיה רק שלך, כבר תכננתי להיות רק שלך,
שבועות אני מחכה למגע הקצר הזה רק בלחבק אותך, לפחות
כידידים."
לא דיי בלהחדיר סכין לגב לא מוכן. אלא המשכתי לסובבה עוד
ועוד...
"היא אף פעם לא תהיה כמוני. ולא מעט ממני. היא אף פעם לא חיכתה
לך."
אלו ה-7 דקות הכי קשות שהיו לי בחיים. הכי כואבות שהיו לי.
שהכי ניקו לי את הלב. הכי משמעותיות שלי, הכי משחררות.
"אני לא מבינה מה משך אותי אלייך, ומה כ"כ מצאתי בך שאין
באחרים. אולי השטותניקיות שבך, הילדותיות שטבועה בך, אבל היא
לא. היא איתך רק כי... עזוב, אני רק רוצה להגיד לך שלעולם לא
אשכח איך הנחת לי להפסיד בשחייה. איך "דפקת" אותי והאשמת רק
אותי במכבסה.
אבל בחיים. אל תחשוב שהיא תעשה איתך את אותן הצחוקים שהיו לנו
ביחד."
פניתי את גבי אליו, גופי היה מופנה לדלת, ידי מונחת חרש על
הידית החומה, המאובקת.
הסטתי מבט אחרון, קטן לעברך, שיישאר בזיכרון. עינייך נצצו,
פנייך חיוורות, מהססות, מופתעות מהתגובה, מהרגש שנחתם כאן.
מההר געש של הרגשות שלנו.
"..אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה. היא - זה ללילה. אני תמיד
הייתי כאן. רק אל תתבלבל."
עיניו בהקו:"תמיד היית כאן? את לא תישארי?" שאל.
חייכתי והנהנתי לתשובה שלילית וחתמתי: "היא ואתה, זה לא
אנחנו..."