לאן מכאן?
הכל קורה מסביב, אתה עומד ומסתכל.
באיזה שלב אתה עומד לעשות משהו עם עצמך?
לאזור אומץ, לעשות דברים שלא הספקת לעשות?
זה יקרה מתישהו?
ולמה יש לי בכלל את החוסר ודאות הזה בך,
הרי אתה זה שגרם לכל האנשים להיפתח לך בלי שתעשה כלום,
והם עוד אומרים תודה.
תודה, על מה?
על שהיית שם, להקשיב, על שניסית לתת פתרונות וסיבכת את המצב.
אז... תודה?

אתה מזוכיסט.
אתה אחראי לפאקים האלה, לכל הבאגים שמונעים ממך להתבגר ולעשות
את הדברים האלה.
הפחד המטומטם סטייל כיתה ג' הזה שלך של "מה יגידו" ו"מה ייקרה"
דופק אותך עמוק עמוק.
ולך נשאר רק לבכות.
ובגללך גם אני כאן בוכה.
כי אני רק עיניים ואתה המוח.
ואני מרשה לעצמי להאשים אותך,בצורה ילדותית שאין כמוה.
נו, מה, לא אמרתי שאני מושלם.