אז איפה היינו?!
אהה כן. זהו שאני לא זוכרת בדיוק מה היה, אבל דיברנו בטלפון
הוא היה בבסיס ואני הייתי במסע שופינג בדיזינגוף, לנסות לשפר
את המצב רוח שלי. אהה כן הייתי בקומה השניה, עכשיו אני נזכרת.
הוא שלח לי הודעה אם אני רוצה שהוא יתקשר ונדבר, אמרתי לעצמי
את לא צריכה לעשות את זה בטלפון ואת יודעת את זה, אבל עכשיו גם
בדיעבד אני לא מצטערת שנתתי לו להתקשר. כי בכיתי כמו ילדה
קטנה, ככה באמצע דיזינגוף על ספסל מעץ. אני לא יודעת מאיפה
הפליצו אותו נראה כמו ספסל של גינה, ורק הוא היה לא היו עוד.
אז ככה באמצע ההמולה נפלתי ונהפכתי לשברירית. כן, ככה עם כל
השקיות, כאילו בזבזתי כסף לחינם. הכול נפל בבת אחת לא שלטתי
בזה. הרגש התפרץ החוצה לדמעות שלא הפסיקו, הרסו את כל הסטייל,
את כל האיפור, הניסיון לכסות על כל הכאב. פתאום המסכה נפלה בלי
שרציתי בכלל. והחיוך הזה שהיה תקוע לי כל היום, בניסיון לחפש
משהו אחר. ניסיתי לראות את העולם אחרת, לא משנה באיזו זווית
הסתכלתי, תמיד זה נראה אותו דבר. אמרתי לעצמי אל תתני לו לשמוע
אותך ככה, כל כך שבורה ופגועה. אל תתני לו את התענוג או הצער
הזה. אל תתני לו את הפיסת רחמים הזו, אבל לא יכולתי. ניגבתי
כבר את הדמעות בבגדים, כי לא הייתי מוכנה עם טישו כמו תמיד, כי
אמרתי לעצמי בבוקר שהיום אני הולכת לחייך ולא משנה מה, אני לא
בוכה. בכוונה השארתי את הטישו בבית כדאי שתהיה לי סיבה טובה
יותר לא לבכות. בסוף מצאתי את עצמי אחרי מבול של דמעות רטובה
ומלאת חרמים. מעצמי וממנו. כן, נתתי לו שירחם עלי, אהבתי את זה
אפילו. אלו היו ליטופים עדינים של רחמים שהתפנקתי עליהם במשך
כל היום, בידיעה שהרחמים שלו הם הדבר היחיד שנישאר לי ממנו.
אני לא רוצה שזה יגמר ככה, אז אני ממשיכה להתרפק על זה, מנסה
כל פעם מחדש להזיל דמעה, להראות לו שאני עדיין שבורה וזקוקה
לו.
הסתכלתי על עצמי במראה שבוע אחרי וראיתי רק רחמים לאן אני
נעלמתי?! אני לא יודעת. פעם הייתי חזקה, בכלל לא האמנתי באהבה,
לא האמנתי שאני יכולה לאהוב, ואם כן אז לא להיות שבורה ככה.
תמיד הייתי חזקה. לאן הלך לו הרעל הפמיניסטי, השובבות, החשק,
הצחוק הגדול, ההומור והעיניים השמחות?! הכל נעלם ככה פתאום,
אחרי זריקה אחת עלובה ואלפי ליטופי רחמים. זהו ככה זה נגמר
וככה זה צריך להיגמר, בטוב, אבל בלי הרחמים האלו. הספיק לי. אז
הגיע השעה לקחת את עצמי בידיים אם כמה שזה כבד, אני לא אתן
לעצמי ליפול ככה שוב!
זה לפחות מה שחשבתי, אבל הנה אני מוצאת את עצמי שוב, מתפרקת
לחלקיקים. הפעם לקטנים יותר ושבירים יותר. מחפשת כמו מסוממת
שחייבת עכשיו את מנת הרחמים שלה. ניראית רזה מתמיד. כבר אין
חשק לאכול, הגוף לא רוצה להעמיס על עצמו. כשאתה ככה, אם אי פעם
הרגשת את זה, אז אתה תבין. אם לא, אתה רק יכול לתאר לעצמך, אבל
אין סיכוי שתבין את התחושה, כי עד שלא מרגישים אותה לא מבינים
את הכלום שאתה הופך להיות. גופה מהלכת, שכל מה שהיא רוצה זה
אהבה. מחפשת את מנת מרחמים שלה ברחוב והיא תעשה את הכול כדי
להרגיש את זה, ולו לרגע. את חום גוף של משהו אחר, את תחושת
הנחמה הזו, שעדיין אפשר להשיג את זה, אבל זה חולף באותה מהירות
שזה הגיע. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי ישנה לבד בלילה
ומתעוררת לעוד בוקר אפרורי-לבד. זהו כאן זה התחתית, אלה החיים
לי מעכשיו והלאה. אין סיכוי שאני אגמל מזה, אני עמוק בתוך
הרחמים. ניסו לגמול אותי מזה פעם ובאמת רציתי, אבל כשאתה חוזר
לזה אחרי גמילה, לרחמים יש טעם מתוק יותר, שאתה רוצה רק עוד
ועוד ושזה לא יגמר לעולם. לפעמים אני שוכחת אך זה התחיל בכלל.
אני שוכחת את הטעם של החיים בלי, שעכשיו זה נראה לי מר מתמיד.
הרי מה רע?! אני שואבת את כל הכוחות שלי למטרה אחת ויחידה,
מטרה שעושה לי רק טוב. אז זה טוב לא?! אנשים מסביבי לא יודעים
שאני שומעת, אבל הם מדברים. כן, הם מדברים עלי. הם חושבים שאני
לא שומעת, שאני לא יודעת, יש כאלה שאפילו קוראים לעצמם חברים
שלי לידי, אבל רק לידי. לידי הם אפילו אומרים שהם אוהבים אותי,
באמת באמת, אבל כשהם הולכים יחד עם הרחמים שלהם. הם משאירים
אותי לבד מול העולם הזה, החסר רחמים ואהבה. נותנים לי מנת
רחמים שיהיה לי עד הבוקר. לפעמים אני מחזיקה את עצמי לא לצעוק
עליהם, לא להרביץ להם, לא להעיר אותם באמצע הלילה, כדי שיבואו
לחבק אותי, שיתנו לי עוד מנה אחת קטנה לפני השינה, שלפחות
לחלומות שלי יהיה תקווה. הם יודעים שאני כזו אז למה הם משאירים
אותי ככה? כי אני נטל? כי אני לא מרפה? כי אני לא צוחקת אני רק
בוכה? כי אני לא יפה? כי הם לא באמת אוהבים אותי? הם לא באמת
אוהבים אותי!
כל יום בבוקר אני שותה קפה, מעשנת סיגריה ויוצאת לעולם. מנסה
שלא לחשוב על כמה קשה היום הולך להיות. מכסה את עצמי באיפור,
בחיוך אופטימי והומור ציני ומסתובבת חופשי. כבר יודעת שהיום
יהיה כמו כל יום, מסורבל כמו טלנובלה טורקית והזוי כמו ציפי
שביט (גם נכון וגם חרוז). חושבת מאיפה לעזאזל אני אקח את
הרחמים שלי היום. נסחבת עם תיק של בעיות וחשבונות על הכתף ועם
ראש מלא מחשבות. על מה חושבת מסוממת?! בדיוק! אך להיגמל, לא
ציפית לזה.אני יודעת! תמיד אומרים שצריך להכיר בבעיה כדי לפתור
אותה, אז הנה אני מכירה בבעיה, אז למה לעזאזל היא לא נפתרת?
כוס אמק! נמאס לי לחיות ככה! זה קשה מיום ליום להשיג את החומר
שלי. רצוי שיהיה חומר טוב לא מעורבב באהבה ותשוקה, אלא חומר
נקי וטהור-רחמים נטו.  אני עוד צעירה לא מגיעים לי חיים כאלה!
בשביל זה אני פה. מישהו יכול לעזור לי? חבל שאין קבוצות תמיכה
לבעיות האלה.