העולם ממש לוחץ עליך. הנה, מתחיל גשם, גשם חזק, חזק מדיי, אולי
אם ימשך, פשוט יטביע את כל העולם המסריח הזה ויהיה הרבה יותר
פשוט. הכי קל זה לקחת את השלט של הטלוויזיה, לכוון אותו לשמיים
וללחוץ על pause. עכשיו ללבוש נעליים ענקיות ולצאת החוצה -
לרמוס כל מה שאתה רואה ולהרגיש גבוה וחשוב - כול העולם בידיים
שלך, מה הם יכולים לעשות - האנשים?  לצעוק? להרביץ? לכתוב
תלונה?
עכשיו אתה יושב על כיסא גבוה ומשקיף על המון גופות מעוכות.
מנסה לתת להן פקודה אבל הן לא מצליחות למלאות אותה! רואה אישה
יפה - אבל היא מפחדת להתקרב.
לצחוק, לבכות, להרביץ, לנשק, לחבק,להרגיש - התגעגעת לזה אבל
אתה ממשיך ללכת, עכשיו הרבה יותר מהר - טס! אלנבי - ריק,
דיזינגוף - ריק. רואה איזה בניין מפואר - 22 קומות, אבל כדי
להיכנס לתוכו צריך להוריד נעליים, מוריד אותם ומרגיש את הקרקע,
טובע בה, קופץ מצוק לצוק שלא להישרף מהלבה, מטפס כמו אקרובט
מקומה לקומה והדלתות - כולן פתוחות... רואה קומקום, טלוויזיה
דלוקה, עגלה של תינוק, המון נעליים, אוכל מקולקל עם זבובים
ועכבישים עליו, המון ריח, המון חי... אין אנשים, האנשים נעלמו,
ההרגשה בתור השליט הבלעדי הלא מעורער של העולם, משגעת אותך,
ממכרת, מסובבת, גועשת ומקסימה, אתה יכול לעשות הכול... לגנוב,
להרביץ, לשרוף, לבלגן, להפציץ, לאנוס, להרוג ולרצוח - אף אחד
לא יגיד לך כלום. רואה איזה שוטר קשוח כזה מהנהן בראשו כהסכמה
ומחייך כאילו שזה בסדר גמור...
חשק להתחלק עם עוד מישהו ב-"הכול" שיש לך, אבל מצד שני, אתה
גם לא רוצה שיהיה לו יותר ממה שיש לך. כשלחצת על כפתור של
"destroy humanity  " הרגשת עוצמה, חוזק, שום נשק לא יכול הייה
לפעול נגד השלט שלך - כייף להרגיש חוזק, כייף להרגיש שמש, כייף
להרגיש האלוהים, כייף להרגיש הגלקסיה - אבל פתאום כל כך קשה
להרגיש אתה. אז עלית עד קומה 22 ושם ראית אותה, היא מדהימה, כל
כך יפה, יופי מיוחד - אל טבעי, בדיוק כמוך! עיניים כחולות,
מהפנטות, עמוקות - כמו הים, כמעט נשפכות ומציפות אותך בטינה של
עצמך  כשלהבות שבערו וגרמו לך להרגיש כל כך טוב, נעלמות ובמקום
מופיעות להבות אחרות - מלטפות, רכות, קסומות, אמיתיות, משכרות
אבל עדיין שורפות.
אתה לא מצליח לברוח ממנה! עכשיו אתה שלה! היא לא צריכה כלוב
כדי להחזיק אותך , לא צריכה שלט כדי לעשות בך מה שהיא רוצה...
צריכה רק מבט, צריכה רק גלים, צריכה רק לנשוף עליך ואז תעלם...
צונח למטה מהבניין, מרגיש שאתה קיים, תמונות מתחלפות לך
במהירות הבזק, בדרך מספיק להיפרד מהיפה ואז פשוט מתרסק אל
הכפתור של ההפעלה: המון אנשים הולכים, ואתה שוכב מרוח אל
המדרכה.