28.8.07- יומיים מתחילת הטירונות

יש פה מטוסים, הרבה.
וזה מוציא אותך מהכל.
פתאום להסתכל לשמים, כשאתה באמצע מסדר, והוא עף לו שמה לעננים,
למקום רחוק אי שם. יוצא מאילת, רק דקות ספורות מכאן.
הבדלים של אלפי שנות אור מבחינת ציוויליזציה.
מצחיק.
איך ברגעים מסוימים אני פשוט לא רוצה להיות כאן. קציות.
ואיך לפעמים אני רק מתפללת שאצליח לשרוד, כי יש כאן משהו, יש
כאן...
ולרגעים מסוימים אני מתפתה להישבר, להגיד די! לא רוצה יותר.
ביי! אני לא בנויה להיות לוחמת. ובכלל אין לי כוח לצבא עכשיו,
אני רק רוצה לטוס למקום רחוק מכאן, יפה, ים, חוף, הרים מושלגים
או עמק ירוק וזהו. אני כבר לא מפחדת לצאת ממסגרות, ביה"ס, שנת
שירות, צבא. אני רק רוצה חופש, ולבחור כל שנייה בכל שעה. ולא
מה עושים בשעה של חופש ביום. אז לבינתיים זהו, עייפה, בוכייה,
מעופפת ודי מדוכאת אני מחליטה מה תהיה הנשימה בחצי שעת חופש
שנותרה.


31.8.07

מצבות.
והקונוטציה הראשונה שעולה לי לראש היא מצבים, מוצבים.
ותמיד באחורה של הראש עולה המילה מטוסים.
היום הייתה ההלוויה. שדה של מצבות.
ואנשים משקים צמח על מצבה של אהוב במים זורמים.
כמו אנשים, נוהרים לבור.
עם זרי פרחים. וילדה מקסימה שבכייה קורע את השמים.
והשמש קופחת.
לימים כולנו נהיה אנשים בוגרים, אך צלקות נשארות לנצח.



7.9.07- רגעים קטנים של אושר

לעמוד בסוף הפריקה המחלקתית אל מול התחלתה של השקיעה של המדבר.
כולם רצים לשתוף ידיים והמפקדות צוחקות מאושר. אנחנו צוחקים
והרס"פית מפילה לפרסים- רק מי שצחק. אבל כל המחלקה ביחד נופלת
וסופרת בקול. לפני כמה רגעים נתנו לנו זמן:
יש לכם דקה להסתכל על השקיעה.
וכמו כל ערב, השקיעה כ"כ יפה.
שוב צוחקים, הסר"ספית עתה פוקדת, אנחנו עושים פרסים במעגל, כמו
בתנועת נוער. יש לנו הווי, יש גאווה, יש רגעים קטנים שווים
הכל.


12.9.07.

כל הזמן עולים לי בראש התחלות של קטעים.
תמיד דגלתי בתיאוריה שכותבים כשרע, אולי זה למה בצבא אני לא
מפסיקה לרצות לכתוב. אולי פעם הצלחתי לעכל יותר טוב את כל מה
שקורה, וכאן אתה לא מספיק וכבר בא משהו אחר, קורה כל הזמן, כל
היום, כל יום. ומה יקרה לבסוף? הכל יעלם מהזיכרון. תחושה
בדיעבד של טוב ומזל ששרדתי, או החמצה.
ואולי הרוב רע כאן. ומה זה הכאן הזה? ומזה השם שיש לבנות
שהולכות בדרך הרגילה, הלא קרבית. הבחירה שלי מתערערת. למה
קרקל? למה קרבי? למה כאן?


13.9.07- ראש השנה

המצב בבית קשה לי, שובר אותי לחזור סחוטה מהצבא ולהתחיל לעשות
קניות, לכבס, להתנהל. בא לי לחזור כמו כולם ושיהיה לי אוכל
מוכן ופינוקים.
להגיע לשבת עם מדים שגיהצו לי, ורגשי געגוע שיבואו,
ואין.
אבל יש לי פה שקט, ואין זמנים.
וכ"כ כיף לי להיות יפה ועל אזרחי.
וכשאני בבית ומספרת על מה שהיה בצבא יש בי גאווה קטנה.
כן עשיתי מסע ובר-אור וטווחתי. והיה לי קשה אבל עשיתי את זה.
וזה המקום שלי, ויש פה חברה מדהימים והנח"ל זה באמת צבא אחר.
אני רק יודעת שכשאני אחזור יהיה לי קשה שוב, ואני שוב אתערער -
למה? למה? למה?
קרבית, מעורערת, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. מה הבית שלי עכשיו?
ואיפה הגרעין בכל הסיפור הזה? איזה מן חיים יש לי עכשיו, והאם
אני רוצה אותם? האם אני רוצה משהו אחר? איפה הגאווה הלאומית
ואיפה החשיבות של מה שאני עושה? לא מבינה מה אני מרגישה. אפילו
לא שמחה.


20.9.07- מכתב לסמל, לבקשתו.

בין פער ומציאות.
תמיד התחלות קשות.
זה כמו הלילה לפני היומלדת, רק שלזה מתרגלים, ולאט לאט אתה
מבין כבר לאן זה מוביל ולמה לצפות. סבבה, עברה עוד שנה, גדלים,
מתבגרים, חווים. אבל יש משהו בצבא, שזה כמו הלילה לפני שעולים
לכיתה א', אתה לא יודע למה לצפות. אתה שומע מאחרים שכבר עברו
את זה, מקבל עצות, קצת שיפצורים ויאללה לדרך.
למה ציפיתי?
ידעתי שיהיה קשה, פיזית, מנטאלית, חברתית קצת פחות. ידעתי שאני
לא בנויה למסגרות. ידעתי שאני הולכת לתפקיד שהוא חשוב,
משמעותי. כולם אומרים שבצבא כדאי לכבות את הראש, ציפיתי שזה
יהיה בקטנה, שלא יהיה לי אכפת. לא ציפיתי שאני אשתוקק כ"כ
לליזום, ללמוד, ליצור, לעשות משהו שמשפיע, להסתכל אחורה
ולהרגיש גאווה, אני עשיתי פה משהו, סיפוק.
ובמקום זה, אתה נכנס למערכת שאומרת לך שאתה צריך להרגיש גאווה,
גאוות יחידה. ואתה צריך להרגיש שעשית משהו כי אתה הולך להגן על
המדינה, כבוד. וזה לא מרגש אותי, לזרוק רימונים רק עושה לי רע,
הבומים האלו, ולשמור עם ווסט רק מרגיש לי טיפשי- כי בשביל מה
כל הכדורים האלו - אני לא אהיה מסוגלת לירות באף אחד, ואני גם
לא רוצה להיות מסוגלת.
אז ציפיתי לגבול שלום, קרבי light מה שנקרא, לשנות פאזה ולתרום
בדרך אחרת, כי באותה תקופה כבר טחנתי חינוך שרציתי הפסקה,
רציתי לבדוק אם אני אתגעגע לזה. ועכשיו, חודשיים אחרי סוף השנת
שירות וחודש אחרי שאני בצבא אני כבר לא רוצה לעשות דבר. כי
חינוך מטיש מנטלית וקרבי פיסית ובעיקר מנטלית.
אולי זה היה יכול להיות אחרת.
הפער בין הציפיות למציאות הוא הבומים החזקים האלו שגורמים לך
להתקפל בתוך עצמך. זה הפחד והרתיעה האינסטנקטיבים שלהם. עשית
משהו לא בסדר- בום. אין לך כוחות- בום. אתה לא מבין מה אתה
עושה פה- בום בום בום.
וכן, יש נקודות אור, בחיים לא ציפיתי שחתיכת בד שחור עם ציור
של חתול מטומטם עם כנפיים תהיה משמחת כ"כ. ובחיים לא ציפיתי
ש"רעל" ו"ראבק" ישאבו אותי גם פנימה. מה שחבל שזה לזמן כ"כ
מועט. ועם כל מה שרע פה - זה כבר לא שווה את זה, לא האנשים, לא
המשימה הלאומית החשובה, לא רגעי האור.
לא ציפיתי שאאלץ לניילן את עצמי כדי לא להרגיש את כל מה
שפוגע.
לא ציפיתי להפוך לאפאטית ואנמית ולבכות כ"כ הרבה בלי יכולת
להפסיק. לא ציפיתי שככה החיים שלי יראו.


28.9.07- על אקטיביות בצבא

AM5:00; קובלט, כאן מאזין כנעני לבדיקה, איך נשמע?
נקבי, עייף, מהורהר, תשוש, כבד; נשמע היטב.
אני סוגרת את החג והשבת, עונש, עגיל בלשון, חג שני הגנ"חים,
שבת פלוגתית, שבוע שדאות. 21 בבסיס, פעם ראשונה, מזל טוב.
קהלת: ''עת לטעת ועת לקצור, עת לדעת ועת למות". לכל דבר יש את
זמנו, כל דבר בעולם קורה כדרך הטבע. אז איפה הלקיחת אחריות?
איפה אנחנו מעצבים את החיים שלנו? קהלת:"הכל הבל הבלים"; הכל
שטויות, פשוט בואו נעשה את מה שנדרש, זה מממלא משחק, הכל חסר
משמעות.  
אבל התגייסנו מתוך קונפליקט מסוים. אנחנו מודעים לבעייתיות
בצבא, מסגרת מקבעת שהופכת אותך להיות יותר אנמי, אדיש, מכני.
אבל זה צורך של המדינה, וזה חשוב שדווקא אנחנו נהיה שם, "ילדי
תנועות הנוער", אלו שרוצים לעשות צבא אחר. אבל איך אפשר לעשות
צבא אחר? מבין יותר, הומאני יותר, אנושי יותר...
ובהתחלה הגישה האקטיבית התבטאה אל מול המפקדים, בואו נשב במעגל
בשיחות כיתה, בואו נתעקש שיתנו לנו להביע דעה, בואו ונרגיש
שככה אנחנו מצליחים לשנות. אבל הניצחונות הקטנים האלו זה לא מה
שמשנה, ורק אחרי תסכול ממושך מהמערכת אתה נזכר שגם הם בני
גרעינים, ואולי פשוט לא מתאפשר להם להיות כמו שהם רצו: לבוא
לנח"ל, לשנות את הצבא מבפנים. או שהפז"מ כבר דפק להם את
התפיסה. והיום, יום חג רגיל בצבא, גיליתי איפה האקטיביות,
שבהתחלה פשוט נראתה ברורה מאליו. קלטנו את עצמנו יושבות באוהל,
מתפננות כי נוהל חג, מכינות ברכת יומולדת מושקעת לבן אדם שתכלס
אנחנו כמעט ולא מכירות. ופתאום זה נפל עלי, אני מכירה את הבנות
האלו מהיום, והנה אנחנו בצבא, והנה יש לנו שיחות עמוקות,
והשיחה מתגלגלת ואנחנו תוהות- איך זה גיוס לא של בני גרעינים?
ואז האסימון נופל. זה לא כ"כ ברור מאליו שאף אחד פה לא נועל את
התיק, ושלפני שנייה שמו אותנו ביחד באוהל ובכלל לא היו פחדים,
תהיות, חששות.
ובלילה, שם הייתה אקטיביות, חגגנו יומולדת, ועלינו לבדיקה עם
קובלט בצורות משעשעות, ולא הפסקנו לצחוק.
עת להפריח שממה במדבר הזה, גם כאן לעשות חברת נוער אחרת.

והנה מגיעה דילמה חדשה:
כיצד נשלוט בסטיכייה של חיינו בצבא?
ולפני שנתחיל בחפירות, הסבר קצר על פרקסיס וסטיכייה.
נגר לומד לבנות כסא; הלמידה של בניית הכסא, קניית המסמרים,
ההרכבה עצמה - פרקסיס. כל הנלווה - השיחות  שהיו לו עם האנשים
שפגש בדרך לממש את המטרה (בניית הכסא), נגיד, מוכר המסמרים, כל
מה שהוא למד מעבר - איך בונים שולחן, החוויה של הבנייה -
סטיכייה.
חייל/ת קרבי/ת- לומד להיות חייל טוב, מוצלח:
המסעות, הריצות, עמידה בשלשות, בראור, בוחן מסלול, אימוני כח,
קרב מגע, דיגום, לירות, לזרוק רימונים, שדאות, הגנ"חים,
אבט"שים, שיעורים וכ'ו- פרקסיס. הווי - סטיכייה.
דוגמא קטנה; אם המטרה של צה"ל  היא להפוך אותנו לחיילים טובים,
אז המטרה של כל אחד היא להצליח. בפרקסיס של מסע - אז תדחוף
אנשים קדימה כי הצלחה היא קבוצתית. בסטיכייה יש את המשהו המעבר
הזה, ההווי, הגיבוש, החברות. והנה שאלה חדשה  נפתחת - אם זה בא
בטבעיות שכזאת כמו כמעט כל התנהגות שבאה בצבא (או אולי בכלל
בחיים) אז איך נוכל לשלוט  בסטיכייה ולהיות גורם אקטיבי בתוך
מערכת המעודדת פסיביות? איך נצליח לעשות שכל האקטיביות והיצירת
חברת נוער אחרת הזאת - תהיה שליטה בסטיכייה?
בני גרעינים, אנשים שחושבים על משמעות, שמנתחים, איך הצליחו
לביית אפילו חבורה שכזאת? ומה יקרה אם כולנו ניצור סטיכייה
רצויה? ומהי הסטיכייה הרצויה בצבא בכלל? חוץ מהמתבקש והמובן
מאליו; "החברים לכל החיים", שיתוף,  עזרה הדדית, רעות שרק
גוברת כל יום. ואם כל הדברים הטובים  הללו הם סטיכייה שכבר
נוצרת, אז מה עוד נשאר לנו לעשות? ואיך זה  שעדיין  רוב הזמן
רע לאנשים פה?
ואולי עם הזמן היצרים שלך נהיים כ"כ בסייסים (לישון, לאכול,
שירותים) שההווי מקבל זוהר והילה הרבה יותר גדולים, כי זה מעבר
לצורכי הבסיס.

אני מתחילה לפתור שאלות ותוך כדי כך, נפתחות חדשות.
אולי זה תהליך טוב.