בזמן האחרון הכל נורא בעייתי או שזו רק אני שמסבכת את הכל ואת
כולם. שום דבר לא מסתדר ואף אחד לא מסתדר לי בחיים האלה
פתאום.
דוחפת את כולם וכל מי שמתחיל איתי באגרסיביות כזאת וכל מה
שרציתי הוא רק קצת שקט.
כל הזמן אני אומרת לך שזה לא יסתדר שאני ואתה ביחד... זה לא
יעבוד כי אני מסובכת, כי אתה מסובך. ולי נמאס, וזאת האמת, מכל
הבלאגן וכל מה שרציתי הוא רק מעט פשטות ברורה וקלה. להתאהב בך
ולהמשיך לחיות. אבל זה אף פעם לא כזה  פשוט. לפחות לא אצלי.
איך שהתחלת לדבר הרסת לי את כל המומנטום וכל מה שרציתי היה
לטרוק לך איזה דלת מטאפורית בפרצוף.
כל הזמן מנתחים דברים וחוקרים את החיים במקום פשוט לחיות אותם.
תמיד היה לנו צורך להסביר הכל ואז זה מתחיל להשמע פאתטי
ומאולץ. דפוק משהו.
וכששתקת כל מה שרציתי היה שתמשיך לשתוק. פשוט תהיה. אבל אתה לא
מסוגל למרות שאתה טוען ששתיקה זה דבר יפה.
שקט אמיתי זה דבר יפה.
אבל זה לא רק אתה זה כולם. ברגע שהם פותחים את הפה המוח מתחיל
לעבוד שעות נוספות ונמאס לי לשמוע את עצמי מבקרת אותם ומסתכלת
עליהם ברחמים. אף אחד לא מתאים. או שאולי זאת רק אני שבאמת
נדפקתי עם החיים ואני זאת שכבר לא מתאימה.
אז אחרי קצת שקט תעשייתי כשאני פתאום "שוכחת" את הפלאפון באיזה
חור ולא עונה לך שבועיים. אני רואה שחיפשת אותי נואשות ובטח
כבר נמאס לך מלא להבין אותי ומ-'מה לעזאזל'. כן. אני בעייתית.
אני בחורה קשה אבל אחרי השקט התמלאתי בטוהר הזה; תמימות שכזאת
ורצון לחברה. לא שלך. אלא של מישהו אחר. של מישהו שהוא חדש.
שפתאום יש לי המון לתת ואין לי כוח יותר לכל הסיבוכים וכל
החפירות עליי ועליך ועל החיים בכלל. כשכבר אחרי כל החפירות
האלה פשוט הגענו למסקנה שהחיים הם חרא מרוכז. שאני בחורה עם
נטיות אובדניות, הרס עצמי ונטייה לבודד את עצמי כמה שיותר.
אני בחורה קשה זה ברור. ורק רציתי להתקשר אליך ושתסתום את הפה
בצד השני. מדמיינת איזה קשר עילאי ושקט - בלי מילים. שמתחיל
במינימליות בלי זיוני שכל. עם המון כנות בעיניים ואהבה על
הפרצוף האידיוטי שלי. או שלך. שייגש אליי מישהו ויגיד משהו
אדיוטי כמו "אני ממש מחבב אותך" שנצא ונצחק על שטויות בלי
לחפור על החיים, בלי לחפור על העבר. שייגש בעדינות וינשק אותי
בלי האגרסיביות החצופה השולטת אצל גברים שמתחילים איתי לאחרונה
שכל מה שאני רוצה זה לדפוק להם איזה נעל בראש (ואם אפשר עם עקב
מחודד של איזו פרחה). מישהו שפשוט יהיה איתי ולא יעניין אותו
מה היה פעם. מי היה פעם עם מי ולמה אני לא מדברת. מישהו שלא
ישפוט אותי על כמה חרא אני. החיים חרא הם משפיעים על אנשים
אחרי זמן מסוים וחוויות מסוימות.
ואז אני נוהגת בדרך לעזאזל מקווה שמישהו יכנס בי מאחורה ויעיף
אותי לקיבינימט וישאיר אותי מדממת מעוכה בתוך הריסות האוטו.
כמה וולגארי.
רק רוצה להתקשר אליך שתבוא ותזיין את כל הטוהר הזה שנכנס בי
החוצה ורק אז אני אצא מהתמימות הנאיבית והמגעילה הזאת ומתפלאת
מעצם המחשבה בכלל.
שעוד יבוא מישהו ששווה להיות פגיעה בשבילו ושווה להילחם בשבילו
ושווה לגלות לו את כל הסודות כי פשוט נמאס לי להחזיק הכל ולא
לספר - כי אסור.
והשתגעתי זה ברור; כי ממתי אני מדברת/ כותבת/ חושבת ככה.
הציניות והרוע הגס של אנשים פשוט קרע ממני את כל הדברים שפעם
היו טובים אצלי וגברים שהם ההפך הגמור ממך גרמו לי להפסיק
להעריך גברים או במיוחד את עצמי והתחלתי להסתכל על עצמי כעל
גיבורה בספר האחרון שאני קוראת שהיא פשוט גירסה יותר גסה שלי.
שרמוטה ששמה זין על העולם. אני עוד לא שרמוטה אבל מסוגלת לראות
את עצמי מגיעה להיות כזאת רק בשביל לשמור על עצמי מהתמימות
והטוהר של השקט הפראדוקסאלי שאני כל כך אוהבת.
ואז בשנייה שאני חושבת שמצאתי מישהו עדין, נחמד, ועדיף על
כולם. חזרתי להיות מי שהייתי; תמימה, חמודה, יפה, ילדותית
ובעיקר מעוררת סלידה וגועל מהבורגנות הבנאלית והפאטתית. אני
שמה ברקס, דופקת u-turn לא חוקי ובורחת ממנו.

שימשיכו לחפש. וכשימצאו, שיקראו לי ויגידו לי כי גם אני כבר לא
מוצאת את עצמי.