[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון סוזן
/
נשלח לתיקון

המח של סתיו נשבר. גם של ים, רון ואביב. וזו לא אשמתם. זו לא
אשמתנו. שלחו אותם לכאן אלו שהם קראו להם חברים. קרובים.
משפחה. לא כי נמאס, ולא כי עייפו, פשוט כי הבטיחו שכאן ייתקנו
אותם. לאט-לאט, כדי שיהיה יעיל, ויחזיק לאורך זמן.
בקיץ הביאו לכאן את סתיו. בחור צעיר, עם עיני כלבלב שחורות
לגמרי, קוראות לעזרה, ממישהו, מכל אחד, מאף אחד. הוא ראה דברים
שלא היו שם, כמו פטה-מורגנות כאלה שרואים במדבר. הן אומרות לו
שהוא טועה, שהוא לא בסדר. צורחות עליו להתלבש יפה. לעמוד ישר.
לצאת בשישי. כשהוא הגיע לכאן הוא תמיד דיבר בצעקות. צורח עליך
ועל אלה שלידו. אלה שלא שם. שרק הוא ראה ושמע. בחוץ הוא היה
עובד זוטר בחברת ענק: אחד שיושב בקיוביקל, ועושה עבודה שכל אחד
אחר יכול, אחד מעשרות, אם לא מאות. אבל הוא נשבר, יותר נכון
המוח שלו. הזיפים שהיו לו כשהוא הגיע לכאן היו ארוכים. כאלה
שצוברים בשבוע לפחות. אולי שבועיים. זה אומר ששבועיים הוא לא
עבד, אבל אף אחד לא שמע על זה בעיתון. תעזבו אותי בשקט! תנו לי
לחיות! הוא תמיד צעק לעברם. היה מצחיק לראות איך את המילה שקט
הוא תמיד צעק הכי חזק. כאילו שאם הוא יגיד שקט חזק מספיק,
הקולות ישתקו. אבל הם לא פסקו. גם אחרי שהוא הגיע לכאן. הזיפים
גדלו וגדלו. הוא הפסיק להחליף בגדים ולהתקלח, הפסיק לסרק את
השיער או לשטוף ידיים. כולם התרחקו ממנו, אפילו פה, אפילו
השבורים שבשבורים. הוא נשאר לבד, עם הפטה-מורגנות שקיבל בקיץ.
ועם החלוקים הלבנים שאמרו שאת זה אי אפשר לתקן, לכן נשאיר אותו
כאן, בין הקירות חסרי הפינות, להשגחה. עד שבסוף שלח אותו למגרש
הגרוטאות כנראה.
אחריו הגיע חורף. ובחורף הגיעה ים. ים היפה עם העיניים
הגדולות. בחורה קטנה, צנומה, בפנים שלה בולטות עצמות מבעד לעור
הדק. ושם, קצת מתחת לקו של השיער השטני, קצת מעל הקצה של האף,
העיניים הגדולות שלה. מתחילות באישון, וכמו קרניים של שמש,
יוצאים קווים חומים-שחורים שמקיפים אותו, אל תוך הצבע הכחול
שלה. ואיזה כחול זה היה. כמו שמיים של קיץ ביום ממש יפה, כמו
ים בחוף סודי בתאילנד. כחול בהיר בהיר, כמעט תכלת אבל לא.
והקרניים החומות פרצו אל הים שלה כמו לשונות ים כאלה, פיסות
יבשה שתלויות מהמרכז. והעיניים גדולות. וכשהן מסתובבות אליך
אתה מרגיש כאילו הן רואות סודות שלך, שקרים, דברים עליך שאפילו
אתה לא יודע. אבל, כמובן, גם המוח שלה היה שבור. התארים אמרו
שהבעיה איתה הייתה שכשהיא הסתכלה על משהו, הוא דיבר אליה. חי,
צומח, דומם. היא יכלה לעמוד שעות מול הקיר המתקלף במסדרון של
אחת הקומות, ולבהות בו. בלי להניד עפעף על העיניים הגדולות
שלה, בלי להניע שריר. שעות לנהל שיחות בראש השבור שלה, עם כתמי
העובש בלמעלה של הקיר. פעם דיברתי איתה על השיחות האלה.
כשדיברת איתה שכחת לגמרי שאומרים שהמוח שלה שבור, היא דיברה
כמו בחורה רגילה לגמרי, שיחה שוטפת וקולחת, בטון רגיל, שפת גוף
רגילה ושפת פה רגילה. היא סיפרה לי שהקיר סיפר עליי. היא סיפרה
לי שפעם, כשטיילה בעיר פגשה ספסל. ניסוח שלה. הספסל סיפר לה על
כל העוברים והשבים: זאת נפרדה מחבר שלה אתמול. נמאס לה שהוא לא
מוכן להתמסד ולהתחתן כמו זוג חברים שלהם. את רואה את זה? אשתו
מציקה לו כבר שנים שיוריד את השלוש שערות האלה שהוא מסתיר איתן
את הקרחת. הוא לא רוצה. זה גורם לו להרגיש צעיר, הוא אוהב את
זה. והנה האישה הזו. איי-איי-איי (הספסל גם התנשם), אלמנה.
בעלה נפטר לפני שלוש שנים. צעירה הא? החברים והמשפחה מכריחים
אותה לצאת עם בחורים חדשים. היא לא רוצה. אבל היא עושה את זה.
יש לה אפילו חבר. היא משתדלת לא להיפגש איתו, והיא משאירה אותו
שם רק בשביל להשתיק את כולם. ים סיפרה לי איך העוברים והשבים
תמיד נעצו בה מבטים כשדברה עם חפצים. לא היה לה איכפת. היא
המשיכה. עד שאחותה החליטה שזהו, ים איבדה את זה. דמעות, צעקות
ותחנונים אחר-כך היא הביאה אותה לכאן, שלחה לתיקון. ים תוקנה
בסוף, אחרי כמה שנים. הפסיקה לדבר עם דברים. לפני שהיא יצאה
מהמוסך שלנו, היא הסתכלה לי בעיניים, עם העיניים הענקיות שלה,
קרצה, ובסיבוב של השיער יצאה אל האור. החוצה. לא ראינו כאן
הרבה אור של שמש, ככה טהור, בלי סורגים שחוסמים אותו, בלי
חלונות שגובלים אותו. אור חופשי ואמיתי היה נדיר, ונראה רק
כאשר נפתחה או נסגרה הדלת. וזה קרה רק כשמישהו נשבר או תוקן.
אחרי ים הגיע רון. בחור עם חיוך גדול ועיניים צוחקות. החיוך
נשאר תלוי ולא ירד. כל התקופה שהיה כאן, חייך. לא חיוך קטן עם
השפתיים, אלא חיוך מלא כזה, שאפשר לספור כמה שיניים יש לו
ולראות אם צחצח שיניים. כל הזמן. לא אמר מלה, לא הזיל דמעה.
הרופאים אמרו שהוא בטראומה. תמיד תהיתי, איך אפשר להיות
בטראומה, שזה דבר רע, ולחייך, ועוד כל הזמן. אחיו הביא אותו
לכאן, שלח אותו לתיקון, כאילו שישחילו לו איזה ג'ק כמו של אוטו
בין השיניים וירימו כדי להסתכל. כאילו משהו באמת לא בסדר.
הבחור מחייך! רציתי לצעוק לרופאים, איך זה יכול להיות דבר רע?!
למה לתקן דבר כל כך נפלא? והם הסתכלו לי בעיניים, ואני הסתכלתי
להם במשקפיים, והם הסתובבו והלכו. הם אמרו שאין מים ואין שמחה,
שאין את כל עונות השנה. הלכתי לדבר עם החיוך, כמה חודשים אחרי
שהגיע לתיקון. מנורת ניאון שפלטה אור ירוק-לבן ריצדה מעלנו,
מראה לנו, מזכירה לנו ברגעים חוזרים ונעלמים את המציאות
המזהירה שאנחנו שבויים בה. ישבנו רק אני והוא, בחדר שלו, הדלת
פתוחה, המיטה מדוגמת, והאור מרצד. הסתכלתי עליו קצת בשתיקה
לפני שפתחתי את הפה. המחשבה על החיוך שלו הפחידה אותי. הזכירה
לי משהו פסיכוטי. אבל לא היה שום דבר משוגע בתווי פניו. החיוך
היה כן כזה, לא כמו חיוך שמחייכים כשמצטלמים, אלא כמו חיוך
שאתה מחייך כשטופחים לך על השכם. אמיתי. הוא לא נראה לי שבור
בכלל. נראה לי מאוד מרוצה ושמח. שנים לא ראיתי מישהו שמח.
החיוך שלו היה גדול, והזיז את כל תווי הפנים עד העיניים למעלה,
כך שאלה הצטמקו קצת לטובת הלחיים המוחצות. "אני מבין אותך. אתה
בסדר. תמשיך לחייך" אמרתי לו וחייכתי חזרה. אם אפשר לקרוא לזה
חזרה. העיניים המצומקות זזו לאיטן אם הראש, ונעצו מבטן בשלי.
החיוך נעלם, ככה, פתאום, והוא חיבק אותי. כשראיתי את האור שלו,
כשיצא מכאן, כבר לא היו לו פנים מחויכות. כבר לא היו לו עיניים
צוחקות. הוא תוקן, והיה מוכן לחזור לחברה הכוללת, עכשיו כשהוא
כבר לא מחייך.
עכשיו, תיקון של מוח זה לא קל כמו תיקון של מכשיר אחר. זה דורש
קצת יותר זמן ועבודה. אמרתי להם שכאן לא יתוקן לו המוח, שהוא
צריך חברים ומשפחה, תמיכה ואהבה. הם אמרו שטויות.
אחרי החורף הגיע תורו של אביב. שלי. לא התור להיכנס, התור לצאת
מכאן. כמה ימים הייתי מוכן ליציאה. הכנתי אותה היטב. לקחתי מוט
ברזל ושברתי את המנעול הקטן הזה על הדלת השוכבת לגג. אני כאן
כבר עשר שנים. אני מסביר ומסביר שאני תקין, שתמיד הייתי תקין,
והם אומרים שלא. ראיתי עשרות נכנסים לכאן ויוצאים. ורק אני
נשארתי. המשקפיים עם התארים והחלוקים הלבנים שלהם אמרו שיש לי
דמיון פורה, ובעיה עם תפיסה של הזמן. דמיון פורה. עשר שנים!
אני צועק. עשר שנים! אף אחד לא שומע. אני לא יכול יותר לראות
שבורים-נכנסים-מתוקנים-יוצאים. אתם לא תגידו לי שלא היה סתיו.
שלא הייתה ים. שלא היה רון. לא תגידו לי שאני אביב, קיץ, סתיו
וחורף. לא תגידו שטבעתי בים של מחשבות ותיאוריות. אתם לא
תצליחו לגרום לי להאמין שבעולם הזה מעולם לא היה קצת רון.
שברתי את המנעול, פתחתי את הצהר. אור חזק ואמיתי סינור אותי.
משכתי את עצמי אל הגג בעיניים עצומות. רצתי על החצץ שהיה מפוזר
על הגג, בין המזגנים למערכות האוורור הישנות. רצתי עד הקצה של
הגג, בלי לעצור. שנייה ראשונה-אחרונה של חופש, של שקט, של אור
מתחזק. כולנו קופצים. סתיו, ים, רון ואני. נושם עמוק. כמה טוב
שיש סוף-סוף קצת שקט אני אומר לעננים, מחייך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וזה לא בגלל שאת
אישה.

זה בגלל שאת
מכוערת ויש לך
ציצים קטנים.


אחד שנכשל
בנסיון להיות
פמיניסט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/7/08 20:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון סוזן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה