[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רון סוזן
/
יום לא משהו

הסתכלתי לה בעיניים ולא יכולתי להפסיק. שכבנו שנינו במיטה,
מתחת לשמיכת הפוך, מחובקים. רגל שלה על רגל שלי על רגל שלה על
רגל שלי. שזורים אחד בשנייה, כמו חוט כהה ומחוספס, וחוט דק
ובהיר, עדין וטהור. גשם מתדפק על התריס הסגור. רגע מושלם,
אופוריה מוחלטת שאני לא מסוגל, לא רוצה, לא מוכן, להשתחרר
ממנה. אבל השעון המעורר מצלצל, ואני צריך לחזור הביתה. לארגן
את הדברים שלי שם ולצאת לעבודה. "מתוקה" אני לוחש לה "אני צריך
ללכת". בקושי רב אני פורם את החיבור שלנו. שם מכנסיים וחולצה.
היא יוצאת אחרי לדלת. נשיקה אחרונה ויוצא משם לחדר המדרגות
החשוך. הדלת נסגרת אחריי ואני נשאר בודד עם החושך, משתגע
מהמחשבה שלפני דקה היא הייתה אצלי בידיים, והנה אני עכשיו,
בחדר מדרגות חשוך, בודד וגלמוד, נותן לחשכה לבלוע אותי. קדימה,
עוד יום עבודה אחד עד ערב פסח. אני לוחץ עם הגב של האצבעות על
הכפתור של האור, ויהי אור. יורד במדרגות אל הגשם השוטף שהפתיע
באמצע מרץ, ורץ אל האוטו. הטרנטה שלי בקושי שורדת את הקור
שהביא איתו הגשם, וכמעט לא מתניעה. אבל אין, עם כמה מכות של גז
היא מתניעה כמו בובה. אני מגיע הביתה בשבע, בכל זאת לקח קצת
זמן עד שהיא התניעה. עוד חצי שעה אני צריך להיות בעבודה, במרכז
העיר, בשעת העומס. לפחות יש לי חנייה פרטית בחניון. תיק-תק
לוקח מי פה שוטף טוב-טוב תוך כדי שאני מתלבש, לוקח תפוח לדרך,
ויוצא עם הרגשה ששכחתי משהו. כמו תמיד. מפעיל את המנוע ושנייה
אחרי, כמו תמיד, את הרדיו. מחפש תחנה תחנה, גלגל"צ יש איזה שיר
של איזה פריכה בת שתיים-עשרה, רשת א', ב' ו-ג' מאכזבות, אפילו
גלי צה"ל, שהחזיקה אותי ער בשמירות מהטירונות עד המילואים,
מנגנת איזה שיר פלסטיק זול. ואני נתקע בלי כלום לשמוע. מכבה את
הרדיו, מקשיב לגשם שדופק על החלונות. כמה טוב להיות בטוח בתוך
האוטו האטום. אני מגיע לחניון של הבניין, אחרי ארבעים וחמש
דקות נסיעה, מרחק שהיה לוקח לי ארבעים וארבע דקות הליכה. איזה
אידיוט עם ג'יפ אמריקאי גדול של גברים עם זין קטן תפס לי את
החנייה, ועוד באלכסון, ועוד כתוב שם שמור. עשר דקות אחרי שמונה
אני נכנס לעבודה, בריצה שם את הדברים שלי אצלי במשרד, והולך
למשרד המנהל, לפגישה של שעה שמונה. שנייה לפני שאני נכנס, אני
נזכר במבט שלה שהספקתי לשכוח מהבוקר, כמו שאני תמיד עושה כדי
להירגע שנייה לפני פגישה עם הבוס. אני נכנס עם חיוך גדול
ומזויף, ופוגש את המנכ"ל הבינלאומי שלנו, דובר עברית, לוחץ את
היד שלו, של הבוס הרגיל ומתיישב. "איחרת" אומר השפם של הבוס
שלי. "כן איזה אידיוט בחנייה תפס לי את המקום" אמרתי. השפם שאל
איזה רכב, ואני - כמו הדביל האימפולסיבי שאני - הייתי חייב
לענות את התשובה שהתנסחה לי קודם בראש "איזה ג'יפ אמריקאי
וגדול של גבר עם זין קטן". החליפה הגדולה הסתובבה אליי
במשמעותיות, נעץ מבט חצי-חוקר שלושת-רבעי-עצבני "ג'יפ שחור?".
המסע משם חזרה אל הגשם היה מהיר. בום טראח תארוז תלך
עוד-תראה-מה-זה ואני בחוץ. אח איזה יום רע. אני מגיע אל החניון
ורואה שהחלון הימני של הרכב שלי שבור. לא לא לא לא לא. גנבו את
הרדיו והרמקולים. של טרנטה משנות השמונים. ככה זה כשחונים
במינוס חמש בגלל בוס מטומטם. הרגשתי שגב הגמל עומד להישבר.
הנייד שלי מצלצל. אני צריכה לדבר איתך, היא אומרת
באובר-דרמטיות.
אנחנו מדברים. אני עונה באובר-ציניות.
לא ככה, פנים אל פנים.
דברי כבר.
עזוב, לא עכשיו, אתה נשמע עצבני.
נו?
טוב, אז ככה. היא לוקחת נשימה עמוקה יחסית. אני רוצה להיפ...
השיחה מתנתקת כמו באיזה סרט אמריקאי. לפני שהיא מסיימת את
המשפט, את המילה, את האות הבאה. הסלולארי שלי פולט שלושה
צלצולים עקביים, כאילו מגחך בפניי כשהוא כותב על המסך "אין
קליטה". ככה זה בקומה מינוס שבע-מאות-ואחת של החניון. אני נכנס
לאוטו שלי, מפנה את רסיסי הגב השבור, ומתיישב. פתאום זה פוגע
בי. כמו לבנה שנפלה שמונה-עשרה קומות על הראש שלי, זה פוגע.
היא רוצה להיפרד. לא. אבל, מה, איך, למה. השאלות מציפות. אחרי
שתי קומות אני שולח לה אס-אם-אס, אני אצלך עוד עשרים דקות,
מתוקה, לא יכול לחכות. מנסה להראות לה כמה אני אוהב אותה בתשע
מילים.  מפחד מדי להתקשר. אני נוסע לאט-לאט בין הרמזורים
המתאדמים. מבטיח הבטחות לעצמי, לה, לאלוהים, אני אתייחס אליה
הכי טוב, כל יום שישי זר פרחים, פתקים אוהבים בבקרים.
הגשם-שלא-הפסיק פורץ אל תוך האוטו דרך החלון השבור. לא רוצה
להגיע הביתה. לא רוצה להיפרד. אני רוצה למשוך את הרגע כמה
שיותר. הים האפור קורץ לי מבין גורדי השחקים הגמדיים של
תל-אביב, חלק כמו לוח מתכת ענק, אף-על-פי סערת הגשם הרוח
ותמרות העשן שמסעירה את היבשה. אני מחנה את האוטו, גורר רגליים
במעלה חדר המדרגות, אל הדלת הלבנה היחידה בבניין. נכנס אליה
לדירה. מנשק אותה חזק חזק, מהלב, שתרגיש כמה השפתיים שלי
אוהבות. היא מתיישבת ליד שולחן האוכל ועבודה שלה, ואני אחריה,
על הכסא השני, מפנה ממנו קלסרים וספרים. בלי לומר מלה אחת.
מתוק, היא אומרת בפתאומיות לא פתאומית, מיישרת מבט לרגע
ומורידה אותו מהר, יש סיבה שהתקשרתי, חבל שהתנתק. רגע, למה אתה
לא בעבודה? היא תוקפת מיד. אני פותח, מתחיל לספר, על האידיוט
מהעבודה, על הטייפ הגנוב, על החלון השבור והגשם הרטוב. ואו,
יום רע, הא? היא מחייכת. אני לא מחייך. את הולכת להפוך אותו
ליותר רע, אני אומר לה בטלפתיה, אבל היא לא שומעת. על מה רצית
לדבר? אני אומר, מרגיש כמה שהעיניים שלי משדרות נזקקות, אבל לא
מנסה לשנות את זה. אה, ככה, היא פותחת, אני חשבתי על זה הרבה,
ואני רוצה שתדע, שאני מאוד אוהבת אותך, לא חשוב מה. היא מגרדת
תוך כדי הדיבור את הצבע של כסא העץ שהיא יושבת עליו. נועצת מבט
בסימני השריטה שהיא משאירה ולא בי. אבל, היא ממשיכה, מרימה
מבטה ומסתכלת בעיניים שלי, מחייכת קלות, כמו שהתחלתי קודם, אני
רוצה להי.... מצאה זמן להתחיל לגמגם, להיפטר מהטלוויזיה הישנה
שלי, ולהביא במקומה את שלך. היא מחייכת חיוך של
תראה-כמה-אני-חכמה, כשברור שהיא חשבה על המשפט הזה שעות מראש.
מ-מ-מה? אני מופתע, מסתכל עליה המום. אני רוצה שנעבור לגור
ביחד. אבן יורדת מהלב שלי. הגשם בחוץ מפסיק באופן מאוד אירוני.
ואני חשבתי שהיא רוצה להיפרד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלשום פגשתי את
שלי, החברה של
ההוא. הכנתי
מקושקשת, אבל רק
לי, כי היא לא
סובלת מחוסר
בחלבונים.


שושו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/7/08 11:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רון סוזן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה