אם הגעתם אי פעם לחוף של חיפה, יכול להיות שראיתם אותו. גבר
שחום, קירח, על חזהו, בטנו, כתפיו, זרועותיו ומה-לא מתנוססות
שיערות לבנות, כרסו העגלגלה נשפכת אל תוך מכנסיו. על גבו תיק
ובידו מטקה ממתכת, עם ידית ארוכה מאוד, עד הרצפה. ניסים היה
מחפש זהב. מדופלם. כל יומיים יכולתם לראות אותו בחוף דדו עם
גלאי מתכות. לא אחד כמו בשדה-תעופה, אלא גלאי מתכות נייד: על
הגב שלו תיק מרובע דמוי המ"ק הצבאי, בלי האנטנה הגבוהה.
מהמכשיר יוצאים שני חוטים, האחד מחובר לאוזניות שעל ראשו,
כבדות כאלה, כמו האוזניות שאנשים לבשו בשנות השבעים כדי לשמוע
תקליטים באיכות טובה, והשני מחובר למכשיר שבידו. המכשיר הוא
מוט שעליו מלופף אותו החוט, ובקצהו, צלחת מתכת, או לפחות צלחת
בצבע מתכת, והוא דואג שהצלחת תרחף במרחק קבוע מעל הקרקע. מדי
פעם הוא עוצר, מזיז את גלאי המתכות שלו באותו מקום כדי לבדוק
מיקום מדויק, מוציא כף חפירה קטנטונת ומקצועית מאוד, וחופר
בחול, לא עמוק, רק כמה סנטימטרים. הוא לא היה בחור צעיר,
ניסים, הוא היה בן שישים פלוס. ואם הייתם עוצרים לשאול אותו
הוא היה מספר הכול. היה מתחיל בדוכן דגים שהיה לו בשוק תלפיות
בשנות השישים, שנסגר לפני כמה שנים כשהתחילו להיגמר הדגים בים.
הוא היה מספר על האישה, שמעולם לא הייתה, על הבן, שתמיד רצה,
והנכדים, כפרה עליהם. היה מספר על המקצוע המוזר שסיגל לעצמו.
אפילו שמעולם לא שמעתם על זהב בישראל, הוא היה מספר, אני אומר
לכם, יש פה זהב. כן, כן, פה בחיפה, בחוף דדו שלנו. והוא האמין
בזה בכל הלב שלו, הזקן. מאז שפתח את דוכן הדגים. נכון, אז היה
מגיע רק בשבתות לחוף מפאת חוסר זמן. אבל מאז שהשתחרר מהמקצוע
הזה, הוא חזר כל יומיים לפחות. כל פעם מכסה חלקה חדשה. כשישבת
על הצד של טיילת הבטון שהוצבה מעל החול, יכולת לראות אותו,
מחפש, עוצר, חופר, ממשיך.  מאחוריו הים, והשמש הקופחת, מתקרבת
לשקיעה, מעל הים. הגלים עולים ויורדים, חושפים לשנייה גוון של
ירוק שקורא לך לצלול לתוך הים, לגלות מה מוחבא שם, חלון רגעי
אל תוך המצולות. השמש צונחת מעט עם כל רגע שעובר, השמיים בצדו
האחד מתכהים, ולשמיים בצדו הנגדי נוספים גוונים חמים. החום של
השמש מצליף בפניו, ליטופים אחרונים של פרידה. פעוט בחולצה
צהובה רץ אחרי עקבותיו המוטבעות בחול הרטוב ונעלמות במהירות
במעגלים וצוחק צחוק מתגלגל וטהור, אימו שוכבת על מגבת מטרים
ספורים ממנו, בידה מצלמה המתעדת את רגע האושר של פעוט המגלה את
עקבותיו. זוג נערים, בן ובת יושבים על קצה של מזח בטון, צופים
על השקיעה. ראשה מונח על כתפו, שערה הזהוב כמו נשפך אל מאחורי
גבו. השמש נושקת למים בקריאה אחרונה, מספר רגעים שהצל שלו
נעלם, נשאב אל תוך החושך של הלילה. ריח הים, צחוק העולל וחום
האהבה יוצרים תחושה של אושר. חיוך עולה על פניי באופן בלתי
נשלט. אני מסתכל על אשתי מצלמת את בנינו הצוחק. אני רואה את
הנערים המאוהבים. אני רואה את ניסים בין כולם, הפעוט ואמו, זוג
הנערים ואני. אני חושב שמצאתי את הזהב, ניסים, אני רוצה לומר,
אבל מחליט פשוט לחייך אליו. גם אתה תמצא.