היה זה החורף השני מאז הפרידה מאבי בתי, תחושת הריק חלחלה
לתוכי. דמעות הבכי על הקשר שתם יבשו על הכר מזמן וכל שנותר היה
זיכרון מתוק של אהבה שחלפה. לא חשבתי שיש בי כוחות ויכולת
להתאהב שוב כמו פעם.  נדמה היה לי כי כשאהבת הנעורים מסתיימת,
אין עוד מקום להתרגשויות חדשות והכול הופך קר ומנוכר.

למרות שסברתי לתומי כי לא אוכל עוד לחוות רגשות אלו ואת ימות
הקור אאלץ לבלות במחיצת כוס הקקאו המהבילה ושמיכת הצמר לבדי.
בכל זאת מתוך תחושה שאולי אתבדה, מילאתי פרטיי באחד מאתרי
היכרויות והמתנתי לאיתות גברי כלשהו. התגובה לא איחרה לבוא
בדמות בחור אנונימי, נטול תמונה, שמשהו בתוכן ההודעה שלו העיר
בי פינות חשוכות. לא יכולתי להצביע בבירור מה בדיוק, אך הרהבתי
עוד ושלחתי אליו הודעה לכתובת הדואר האלקטרוני, שמסר לי.

מכאן ואילך החלה חליפת דוא"לים לכאורה תמימה ולא מזיקה. בצעדים
מהוססים, נשאלו שאלות לגבי הסטטוס המשפחתי וגיליתי להפתעתי
שהבחור בן גילי, תושב עירי, שמעולם לא פגשתי ומצוי אף הוא
בהליכי פרידה ממערכת נישואין. עוד כתב לי כי לו שני ילדים.
התרשמתי מאוד מכך שחשוב לו כי ,בכל התהליך הכואב כל כך, ילדיו
לא יפגעו והוא יעשה כל שביכולתו על מנת למזער את הנזק.

מידי יום כתבנו האחד לשנייה מכתב אחד ולעיתים שניים. זוכרת את
אותה תחושת ציפייה  לקרוא על התחושות והחוויות, שכה היטיב
לבטא.  תחילה היו מכתביו קצרים, אולם עד מהרה תוכנם הפך עשיר
הרבה יותר ורווי רגשות.

סיפרתי לו כי הגט ממש נושף בעורפי וכי איני יכולה לחשוב כיצד
היו נראים חיי ללא מושא אושרי, בתי המדהימה. עוד כתבתי על
ההרגשה בה במובן מסוים אני חיה במעין רווקות מוגבלת. שאלתי
אותו באיזה שלב הוא נמצא בכל התהליך, כיוון שלא רציתי להיפגש
עם מישהו שעדיין אינו מוכן לחשיפה ציבורית.
התשובה לא איחרה לבוא והוא כתב לי כי כל עניין הפרידה טרי
למדיי וכי עדיין אין הוא מסוגל לצאת לפגישת היכרות בפומבי,
מחשש להיחשף. הגם שטרם סיפר זאת לילדיו. המשכתי לכתוב לו ולמען
האמת לא ממש חשבתי שנתקדם מעבר להתכתבות וידידות וירטואלית
וכחובבת המילה הכתובה נהניתי מכל רגע.

אט אט נדמה היה כי הדוא"ל מסוגל לספוג הכול והווידויים של
שנינו חשפו את מערכות היחסים שהיו לנו במערומיהן. חשנו שמצאנו
בחברות לעט את המזור למכאובינו. נדמה היה כי בכך באנו על
סיפוקנו.

במחשבה לאחור, חייבת להודות כי הרגשתי די מוזר לכתוב על כל
הלכי נפשי לזר מוחלט, שמעולם לא פגשתי. חשתי כי חיי נעצרו,
לאחר הפרידה וכי אין מוצא ממשי. מפחיד  היה לחשוב כי כדי לחוות
שוב את הרגשות הפנטסטיים , עליי להתחיל הכול מהתחלה.  אין לי
מושג כיצד קרה הדבר, שאת המחשבות שלי הוא העלה על הכתב. למן
אותו רגע הרגשתי ולמעשה הרגשנו שנינו, שמצאנו נפש תאומה.

איני זוכרת שמא היה זה במכתב הרביעי או החמישי, ששלח אליי, בו
כתב לי כי לא יאשים אותי אם אפסיק לקרוא את מכתביו, ושלא ייפלא
הדבר בעיניי, כי התכתבות מסוג זה, הטרייה מאוד עבורו גורמת לו
לחוש מעין התרגשות אינפנטילית. מחד מדובר בהתרגשות מעין זו בה
חש בחור בגיל העשרה, הפוגש בחורה בת גילו ומאידך הלא ההתכתבות
בינינו הינה בת שלושה ימים בלבד וכי אינו מכיר אותי עדיין, לא
שמע אודותיי ולמעשה אינו יודע עליי דבר וחצי דבר.

אף אני התחלתי לחוש בדבר מה מסוים,  אך בחרתי לא לחשוב על כך.
לתומי סברתי שמדובר במקסמי שווא וכי תחילה עליו לפגוש מספר
בחורות, גם אם בהיחבא, כדי לחזור לעצמו. כתבתי לו זאת, כיוון
שלא חשבתי שנכון עבורי ליצור קשר כל שהוא עם בחור, המצוי
בתחילת התהליך. עשיתי זאת, תוך כדי שאני מנסה להיות רציונאלית
ככל האפשר.

...ואילו הוא בשלו, סיפר לי כי במשך כל היממה מרוח על פניו
מעין חיוך דבילי, שהמקורבים לו חושבים כי מדובר במצב של אי
שפיות זמנית רגעית בשל הליך הגירושין בו הוא מצוי, כיוון שאך
לפני כשבוע הוא היה נתון בדכדוך מה.

חרף כל שחשבתי, משום מה החלטתי לרשום לו את מספר הטלפון
הסלולארי שלי, במידה שיחוש בצורך לשוחח עימי. להפתעתי הרבה הוא
יצר עימי קשר די מהר. זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי, עת שמעתי
קולו לראשונה. מפאת חששו מפרודתו, שעדיין חי עימה, שיחותינו
התנהלו בעת ששהה מחוץ לביתו.

לפתע הבנתי כי גם אני מרגישה בפרפרים המתרוצצים בבטני, פרפרים
חסרי מנוחה. היה זה מוזר מאוד עבורי. כל שיחה עימו גרמה לי
לחוש כי אני מתקרבת אליו עוד ועוד ולמען האמת די פחדתי במובן
מסוים מהעתיד לבוא, אולם לא העליתי על דעתי כי ניפגש מהר כל
כך. הבנתי את המצב העדין בו הוא היה נתון.

לולא בקשתו לפגוש בי בשבת גשומה אחת, לאחר חודש בו נתוודענו
וירטואלית זה לזו,  ספק אם היינו נפגשים. שוחחנו מספר שעות
קודם לכן ונדברנו להיפגש בריחוק מה מביתי. ליבי הלם בחוזקה,
מבולבלת ולא יודעת נפשי מרוב התרגשות, ציפיתי לרגע בו ניפגש
ובד בבד מאוד התייראתי.

השעה היעודה הגיעה, לבשתי את מיטב מחלצותיי והגעתי לנקודת
המפגש. הוא הגיע ברכבו המהודר, נכנסתי לתוכו וליבי איים להתפרץ
החוצה. הוא היה התגשמות כל מאוויי, שלמות של תוכן וצורה. נסענו
מעט ומידי פעם הוא שלח אליי את עיניו הכחולות החודרות במבט
אוהב, מבט שהביך אותי קלות.  הפגישה נמשכה דקות ארוכות,
שבסיומן הוא קירב את שפתיו לשפתותיי ונשק לי בחום. צמרמורת
אחזה בגופי וכל שרציתי, כי הרגע יימשך לנצח.

יצאתי מן המכונית לעבר הבית בתחושת התרוממות רוח, כאילו האושר
נצחי ומולך בכיפה. הייתי בטוחה שהאהבה תנצח. ציפיתי בערגה
לשיחת הטלפון שלו וככל שנקפו הדקות, נצבט ליבי בקרבי וחשתי
כאילו חדרה סכין לליבי ופילחה אותו בכאב חד. הוא לא התקשר אליי
עוד.

יום למחרת פתחתי את תיבת הדוא"ל שלי ומצאתי מכתב שכתב לי בזו
הלשון: "יקרה. ליבי יוצא אלייך ואני יודע שאת האחת לה חיכיתי
כל חיי, אולם חש אני, כי איני מוכן בשלב זה לקשר כלשהו. לפיכך
מעדיף אני לסיים הקשר עימך ולקטוע אותו באיבו." הוא הודה לי על
מכתביי וסיפר לי כי מאוד נבהל מכל העניין, כיוון שהוא היה בדרך
לעשות דבר שלא עשה מעולם. חרף הבגידה של פרודתו, העילה
לגירושין, הוא הרגיש במעין מערבולת, היה חייב להתמודד עם המצב
בדרכו שלו. בסיום הדוא"ל הוא כתב לי כי הוא מקווה שאמצא את
שאני מבקשת ואיחל לי חיים נפלאים, כיוון שחשב שאני ראויה לכך.

למען האמת ראיתי לו את העצבות והבלבול בעיניים במהלך הפגישה,
אך סברתי שהללו יחלפו. התייסרתי מאוד, אך חשתי כי עליי לכתוב
לו שאני מוכנה לתמוך בו ולהקשיב לו בכל עת שיחפוץ, זאת מבלי
לצפות לתמורה, גם אם אינו בנוי כרגע למערכת יחסים חדשה.  חשוב
היה לי שיידע כי למרות שלפני חודש לא ידעתי על קיומו, איני
מוכנה לתת לו לטבוע ואשמח להיות תמיד בשבילו.

חשתי צביטה עצומה בליבי ולא הייתי מוכנה לוותר על בחור מדהים
שכזה. הרגשתי שהאמת טפחה בפניי והגורל שוב צוחק לי.

עד היום בעת שאני נזכרת בהתרחשות , אני חולמת שהוא יחזור להיות
שלי. אם להודות על האמת, אין לי מושג מה קרה בחייו ומעולם לא
יצרתי עימו קשר שוב. החלטתי לנצור את שארע על לוח ליבי ולא
לדעת, כיוון שזו הייתה בחירתו מדעת.

לאחר המקרה תהיתי אם יש סיכוי שאתאהב פעם  באותו אופן. כיום
עוד ידי נטויה ומאמינה כי אולי בעוד שנייה יגיע נסיך החלומות
שלי והפעם אהיה סינדרלה של ממש.