כשצלצל הפעמון בדירה הקטנה ברחוב ויצמן בנתניה, הדירה בה הם
גרו בחצי שנה האחרונה, היא כבר ידעה בדיוק מי עומד מצידה השני
של הדלת. היא ידעה גם מה הם מתכוונים לבשר לה. צלצול הפעמון
העיר אותה משנת לילה ארוכה, בעצם לא ארוכה מספיק, היא הצליחה
להירדם רק בשעה אחת בלילה וגם זה רק אחרי שבלעה שני כדורי
שינה. עכשיו השעה 6:45 והיא עדין ישנונית. מספיק כדי להיתקל
בכל חפץ ורהיט שיש בבית, לא מספיק כדי להתעלם מצלצול הפעמון
ולשוב לשנתה.

היא ניחנה בכישרון. באנגלית קוראים לזה Gift, מתנה. היא חשבה
על זה יותר בקטע של קללה. היו לה חלומות. לא חלומות כמו לכל
אחד, חלומות אמיתיים, כאלה שלפעמים נורא נחמד לחלום אבל ברוב
המקרים חלומות כאלה יכולים להכניס אותך למחלקה סגורה לשנה
שנתיים. בגיל שמונה היא חלמה שאבא שלה זוכה בהגרלת הלוטו, היא
קמה בבוקר, הלכה איתו לתחנת הפיס בקצה הרחוב ממש מול הסופר,
והקריאה לו בקול נינוח ושקט את ששת המספרים כפי שזכרה אותם
מהחלום. אבא שלה זכה ב8 מיליון שקלים. בלילה שלאחר מכן היא
חלמה שוב על אביה, הפעם הוא בזבז את כל הכסף בחוסר אחריות על
מותרויות והשקעות שגויות במיזמים כושלים. כעבור שנה הוא התאבד,
מתוסכל וחסר כל.

החלומות האלה, או חזיונות, תחליטו אתם איך לקרוא להם, המשיכו
להופיע אחת לכמה זמן במהלך חייה. בלילה שלפני זימונה הראשון
ללשכת הגיוס היא חלמה שהיא טסה במטוס אמריקאי מעל חופי לבנון.
כעבור שנה וחודשיים היא התגייסה, מיותר להגיד לאן. מספר ימים
לפני סופו של השלב המכין שוב הגיח מסר מעולם החלומות. בחלומה
היא עומדת במסדר הכנפיים ומפקד חיל האוויר מסרב לתת לה את
הסיכה. ביום המיונים היא החליטה לשמור על כבודה ופרשה מרצון
מהמשך הקורס. בלילה הבא חלמה שהיא מתגנבת לחדר המפקדים ומציצה
במחברת של מפקד הקורס. השם שלה היה בין העוברים לשלב הבא. זו
בעצם הייתה הפעם היחידה שהחלומות שלה אכזבו אותה, או אולי
לא?... את המשך שירותה אגב, היא העבירה כפקידה במשרדו של מפקד
טייסת מנהלה בבסיס חיל האוויר בחצרים.

גם על הקשר שלה עם רועי היא חלמה. זה היה בלילה בו הגיעה בחזרה
לסידני מטיול ארוך במדבר ולקראת הטיסה שלה לבנגקוק בדרך לשלושה
חודשים במזרח. היה לה לילה אחד להעביר בסידני עד הטיסה ובמהלכו
היא חלמה לראשונה בחייה על חתונתה. הוא היה יפה תואר, החתן
הכוונה. גבוה ממנה בעשרה סנטימטרים בערך, אף סולד, שפתיים
מלאות ועיניים כחולות ועמוקות יותר מהים. השיער שלו היה אסוף
בגומייה וזיפים של זקן פראי היו מפוזרים בדיוק מרבי על כל
נקודה בפניו. כשהיא עלתה למטוס וחיפשה את מקומה, היא ראתה
אותו, את החתן, מהחלום. באופן דיי מפתיע, או שממש לא, הוא ישב
במושב הצמוד לשלה. הם דיברו כל הטיסה, החליפו חוויות מהמסע
למדבר ותוכניות לטיול במזרח. מהמטוס הם כבר ירדו חבוקים ומאז
בעצם לא נפרדו.

באותו הלילה היה לה חלום לא ברור, חלום רע. היו בו שתי ניידות,
אמבולנס והמון עוברי אורח סקרנים. כשהיא התקרבה למקום כדי
לראות על מה המהומה היא ראתה את רועי שוכב שרוע על הכביש,
חולצתו קרועה ופניו חבולות. רופא שנזדמן למקום קבע את מותו.
בדרך כלל היא הייתה מתעוררת בבהלה מחלום כזה אבל לא באותו
הלילה, אז היא הייתה תחת השפעתם החזקה של כדורי השינה. היא לא
הסתכלה בשעון אבל לפי העייפות על פני האנשים ובגדיהם החגיגיים
וספוגי הזיעה, היא הבינה שמדובר כנראה בשעות האחרונות של
הלילה, כשכולם כבר בדרך הביתה מהבילוי המסעיר שהחל ערב קודם
לכן.
צלצול הפעמון הצליח לעשות את העבודה, היא ניגשה לדלת ופתחה
אותה. מולה עמדו שני שוטרים, אחד מהם לפחות היא זכרה בבירור
מהחלום ממנו התעוררה לפני דקה. "דנה אזולאי?" שאל השוטר המוכר.
"זו אני" ענתה בחיוך שניסה להסתיר מאחוריו את הפחד ממה שהיא
עומדת לשמוע. "אנחנו מצטערים לבשר לך אבל חבר שלך, רועי, נפטר
הערב בדרכו הביתה. ככל הנראה מפגיעת משאית, זה עוד בבדיקה. את
הקריאה קיבלנו מעובר אורח שנקלע למקום. אנחנו נעשה הכול כדי
לעזור לך בימים הקרובים. העובדת הסוציאלית שלנו בדרכה לכאן.
אני מבקש שתתני לה חמש דקות מזמנך. מחר ניצור איתך קשר כדי
לקרוא לך לזהות את הגופה. לצערנו הרב לא מצאנו את נהג המשאית
וגם את מספר הרישוי אף אחד מעדי הראיה לא מצליח לזכור אבל נעשה
הכול כדי להביא אותו על עונשו." הייתה שם משאית בחלום. היא
זוכרת את נהג המשאית נשען על מכסה המנוע ובוכה. היא לא הכירה
אותו ולא הבינה למה לקח כל כך קשה את מותו של רועי. עכשיו היא
מבינה בעצם הכול. גם את מספר הרישוי של המשאית היא תהיה מסוגלת
לשחזר אם ממש תתאמץ אבל אין טעם. אם היא תספר להם על החלום הם
יוכלו להסביר את זה כצירוף מקרים מדהים המסתמך על הקשרים
המאגיים החזקים השכיחים בין בני זוג וככל שתתעקש יותר ככה הם
ישתכנעו שהיא מאבדת את שפיותה בעקבות האובדן. היא צריכה להיות
חזקה עכשיו, צלולה. הנהג כבר יבוא על עונשו. היא מאמינה בזה
באמת ובתמים. יש לה הרבה דברים אחרים לדאוג להם עכשיו.

כשהשוטרים סוף סוף הלכו, וגם את הפגישה עם העובדת הסוציאלית
היא כבר כמעט והספיקה לשכוח השעה הייתה כבר 8:30. היא קבעה עם
השוטרים בתשע וחצי מה שהשאיר לה שעה להתקלח ולצאת לרחוב לתפוס
מונית לבית החולים.

היא הגיעה עשר דקות לפני השוטרים אז היא ניצלה את הזמן לשתות
כוס קפה כזאת ממכונה בתקווה שהוא יצליח להעיר אותה אבל במכונות
האלה יש יותר חומרים משמרים מאשר קפאין, ככה רועי תמיד היה
אומר לה כשקנתה קפה מהמכונה מחוץ למשרד עורכי הדין בו עשה את
הסטאז'. כשהרופא הרים את הסדין מעל פניו היא פתאום התפקססה
והתחדדה. היא רוצה לסיים עם זה כמה שיותר מהר. אין לרועי אף
אחד, בטח לא מישהו שישב עליו שבעה. והיא הרי גם ככה תחזור
הביתה אל תוך האבל של עצמה. היא דיברה עם בית הלוויות וחברה
קדישא וארגנה מניין של גברים וחלקת קבר. בשעה שתיים וחצי היא
כבר עמדה שם מעל הקבר הטרי של הבחור היחיד שהיא אהבה בחייה,
הבחור שהיה שם, שעמד לצידה בחלום היחיד שלה אי פעם על חתונה,
על בעל ומשפחה. כמעט כולם כבר התפזרו. החבורה של האברכים
מהישיבה הקרובה, שבאים לכבד לוויות של אנשים שאין מי שיבכה את
עזיבתם, היו כבר מחוץ לחומות בית העלמין. הם באו ועשו את
העבודה אבל לא באמת הכירו את המנוח אז גם לא ממש ראו צורך
להישאר לאחר שגופתו כוסתה באדמה. רק עינב נשארה איתה שם עכשיו.
הן הכירו בקורס ומאז נהגו לברר מידי פעם מה קורה אחת עם
השנייה. היום דנה הרגישה שהיא צריכה את עינב לידה. למען האמת
היא הייתה צריכה מישהו ועינב הייתה הבנאדם היחיד שהיה באמת
קרוב אליה ועדין בין החיים. היא ביקשה מחברתה שתתן לה קצת זמן
לבד כדי להיפרד ואחרי כעשר דקות כבר הצטרפה אליה במכונית והן
יצאו לכיוון הבית של עינב. היא העבירה שם את רוב היום ורק
כשהשמש שקעה כבר והרחובות שקטו היא הרגישה חזקה מספיק כדי לצאת
החוצה ולהתמודד עם המציאות. היא נשקה לעינב לשלום, לא לפני
שהבטיחה לה בלית ברירה שמחר כשתתעורר תבוא מיד אליה. עינב לא
חשבה שבריא לה להיות לבד כל כך מעט זמן אחרי האסון. היא יצאה
לרחוב, עלתה למונית ונתנה לנהג את הכתובת. אחרי היום שעבר עליה
כל מה שהיא יכולה לחשוב עליו זה מקלחת טובה ולישון.

היא הגיעה הביתה בשעה עשר וחצי בערב, סחוטה מעייפות. היא נפלה
למיטתה ונרדמה תוך מספר דקות. בלילה הזה היא לא חלמה. היא ישנה
כמו תינוק, אולי המוח שלה היה זקוק לקצת מנוחה אחרי היום
המשוגע שעבר עליה. בשעה 6:45 היא שמעה פתאום קול של טריקת דלת.
היא נדרכה מיד והתנשמה בכבדות אותה ניסתה להסתיר מאוזניו של
הפורץ השפל שמעז להיכנס לה לבית 24 שעות אחרי שהתבשרה על מותו
של אהובה. דלת חדר השינה נפתחה לפתע. היא קברה את עצמה מתחת
לשמיכה וחיכתה שהכול יגמר. הוא נכנס למיטה. היא הריחה ריח של
זיעה עם ניחוח קליל של אלכוהול. הוא נשק לה על המצח ונרדם.

החלומות שלה אף פעם לא אכזבו אותה. בעצם חוץ מהפעם ההיא בקורס
טייס. אולי...