[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חיים שניידר
/
העוקץ הציוני

מאז שדודה ברכה מונתה ללא ידיעתה, ליועצת הראשית ליושב ראש
הסוכנות היהודית, רזיתי בשלושה קילוגרם לפחות. גם חבריי כבר לא
כל כך חוצים את מפתן דלתי מאז שהבינו שתם עידן השפע. הבעיה היא
שאין לי את מי להאשים, אלא את עצמי. אני הייתי זה ששחרר את השד
מרבצו כשקניתי לה את המחשב, ולימדתי אותה להשתמש באינטרנט.
עכשיו כשאני בוהה במקרר הריק, אני יכול רק להיזכר בגעגועים
בימים בהם הייתי חוזר מהביקורים אצל דודתי, כשבטני תפוחה
ובידיי ערמת קופסאות מלאות בכל טוב מהביל, שיספיקו לי ולחברים
שהייתי נוהג להזמין לארוחות שחיתות, עד לביקור הבא.

חבל הטבור שקשר אותי אל מטבחה של הדודה ברכה, חובר עוד כשהייתי
ילד קטן, למורת רוחה של אמי. אמי הייתה מקפידה לתזמן את
הביקורים אצל הדודה כך שאגיע לשם מיד לאחר ארוחה דשנה עם מיטב
הקינוחים האהובים עלי, הכול כדי שלא אגיע רעב. בדרך, הייתה
חוזרת ומזכירה לי עד כמה זה לא מנומס לזלול בבתים של אחרים,
ומה תחשוב הדודה על אחותה שלא מאכילה את הילד. ברגעים של
ייאוש, אימא הייתה פונה גם אל מצפוני, ורומזת לי ברמזים עבים
שלדודה ברכה, האלמנה המסכנה, אין מספיק כסף וכל קציצה שאני
אוכל לקוחה ישר מפיה של הדודה הרעבה. אני הייתי מבטיח שאוכל רק
עוגייה אחת קטנה, וגם זאת רק כדי שדודתי לא תיעלב. גם אם
הבטחתי הייתה בדרך כלל כנה, הכול היה נשכח כשדודה ברכה הייתה
מעמיסה את השולחן במטעמיה, לקול מחאותיה של אמי. ברכה הכירה
היטב את חולשותיי, וידעה לגבור בקלילות על מילות הסירוב
הרופסות שלי. בלי לומר מילה, הייתה מקרבת אלי את צלחת קציצות
הבשר והכרשה כך שהניחוח המפתה יגיע ישר לאפי. הייתי שולח יד
מהססת לעבר הקציצה הראשונה, מנסה להתעלם ממבטה מזרה האימה של
אמי. עד מהרה הצלחת הייתה ריקה, ומשהרסן הותר, המשכתי לצלחות
האחרות, מנסה לא לחשוב על הנזיפות שאקבל בדרך הביתה.
כשגדלתי קצת, הבנתי שכל הטוב המורעף עלי בביתה של דודתי נובע
לא רק מאהבתה של ברכה לאחיינה היחיד, ויש בו יותר מקורטוב של
תחרות עזה עם אמי. זו הייתה רק אחת הזירות שבהן לא הפסיקו שתי
האחיות האוהבות להתכתש. מהר מאוד הבנתי שאם חפץ חיים אנוכי,
אסור לי בשום פנים ואופן לנטות לאחד הצדדים. כשאחת האחיות
הייתה שוטחת בפני את טענותיה הצודקות תמיד, הייתי מהמהם משהו
לא מחייב ועושה עצמי שקוע בספר שתמיד היה בידי. למדתי ליהנות
מצדדיה הטובים של התחרות, שזיכתה אותי בפינוק כפול.

בחייה של ברכה עד שפרשה לגמלאות לא היה שום רמז לקרירה העתידית
שלה ולנסיקה המטאורית לצמרת הסוכנות. מאז שבעלה נפטר בצעירותו,
ניהלה ברכה חיים צנועים ושלווים. במשך כל השנים עבדה במסירות
כלבורנטית במעבדה של קופת חולים. את זמנה הפנוי הקדישה למפגשים
עם חוג חברותיה הקבוע בבתי קפה, הצגות וקונצרטים. בכל חורף
הייתה נוסעת לשבועיים לים המלח, ובאביב הייתה מבלה שבועיים
נוספים במלון אדלווייס באלפים השוויצרים, משם הייתה תמיד חוזרת
סמוקת לחיים, נרגשת ומסתורית. לקח לנו מספר שנים לחלץ את הסוד
מפיה של אחת מחברותיה. האחראי לסומק בלחיים היה הפסנתרן הקבוע
של המלון, שחיזר אחריה במסירות מדי שנה, למרות שככל הידוע לנו,
הרומן לא עבר אף פעם את שלב הפלירט הלא מחייב. למעשה, הדרמה
היחידה הזכורה לי בחייה של ברכה התרחשה כשספרה הקבוע אפרים
נפטר במפתיע. מאז מותו ניסתה ברכה מספר ספרים אחרים, אך אף אחד
מהם לא ידע לשחזר את תסרוקת המגדל התפוח ואת הגוון הסגלגל
המדויק שרק ידיו המופלאות של אפרים יכלו ליצור. דיכאון אחז
בברכה והיא הסתגרה בבית, ולא הסכימה אפילו לצאת לעבודה. בצר
לנו, פנינו בתחינה נרגשת לשוקי זיקרי, שאולי הוא יוכל למצוא
לנו מבין תלמידיו והקולגות שלו ספר השולט באמנות הנשכחת של
התפחת המגדל. אכן, שוקי לא אכזב, ושלח אותנו לספר מוריס מבת
ים. ברכה הסכימה לעשות נסיון אחרון, נסעה בחוסר חשק לבת ים
וחזרה מאושרת. המגדל שיצר מוריס היה אפילו מושלם יותר מזה של
אפרים. הגוון הסגלגל היה אמנם קצת שונה, אך לטענתו של מוריס
התאים יותר לצבע עיניה הסגולות. זו הייתה כמובן חנופה בוטה,
שכן בינינו, עיניה של ברכה הן לכל היותר ירוקות, אך מהו ספר
טוב ללא שימוש מושכל במעט חנופה? בזאת שבה השלווה למשפחתנו,
ולא נותר לנו אלא רק להתפלל לשלומו של מוריס ולאריכות ימיו.

הצרות החלו כשפרשה ברכה לגמלאות. בתחילה היה נראה שהשינוי טוב
עבורה. היא חידשה קשרים ישנים, הצטרפה לחוג ברידג' ולחוג
פילאטיס, ואף שאלה בספרייה את שני הכרכים של "מלחמה ושלום",
והבטיחה לסיים את קריאתם תוך שלוש שנים לכל היותר. בכל זאת
נשאר בידה יותר מדי זמן פנוי שנוצל למרבה הצער, להסלמת המריבות
עם אמי. דו הקרב החצי ידידותי שניהלו עד כה, הפך לקרב אגרוף
תאילנדי ללא כפפות וללא רחמים. עלבונות עתיקים נשלפו מתיבות
פנדורה פרוצות, חיצי רעל מחודדים כוונו לנקודות התורפה המוכרות
היטב, והקרב הגיע לשיאו כשהועלה מנבכי הזיכרון הסיפור על האהוב
שאחת מהן גזלה לכאורה מהשנייה לפני יותר מארבעים שנה. חשבונות
הטלפון עלו על גדותיהם, והצעקות הרמות הטרידו את השכנים, אך
הגרוע מכל היה ששתיהן חידשו ביתר שאת את תביעותיהן ממני לשמש
כיועץ סתרים ובורר. לאחר כל שיחה נזעמת ביניהן הייתי זוכה לשתי
שיחות טלפון, מאמי ומברכה, ושומע פעמיים את סיפור השיחה משתי
הזוויות השונות תכלית השינוי. הבנתי שזה הזמן לעשות מעשה,
והחלטתי לטפל בשורש הבעיה, כלומר בעודף הזמן הפנוי של ברכה.
קניתי לברכה מחשב במתנה, חיברתי את דירתה לאינטרנט, ומדי יום
הייתי מתייצב בביתה ומלמד אותה שיעור בהלכות השימוש במחשב
ובאינטרנט.
ברכה התגלתה כתלמידה מוכשרת, ולמדה את התורה במהירות. היא
דילגה על שלב השיטוט האקראי ברשת, ופיתחה מייד תחומי עניין
מוגדרים. היא התמסרה למשימה של בנית עץ משפחה ממוחשב, ולשם כך
חידשה את קשריה עם כל קרובי המשפחה בארץ ובעולם. היא גילתה את
נפלאות האימייל, ובילתה שעות וימים בתקשורת ענפה עם כל
הקרובים. לאחר שסיימה להתעדכן בכל קורות בני משפחתה מאז נפרדו
הדרכים בפולין, עברה לשיטוט בפורומים של קהילות יהודיות, אליהם
הגיעה דרך בני המשפחה הפזורים בעולם. משיטוט עברה לכתיבה
בפורומים, ולקחה על עצמה את תפקיד ייצוג הזווית הישראלית.
הבלוג שלה, "ברכה לגולה", זכה לפופולאריות רבה בקרב יהודי
התפוצות. בקיצור, ההימור שלי על האינטרנט הוכיח את עצמו.
הכתיבה בפורומים ובבלוג, והמענה לכל התגובות גזלו את מרב זמנה
של ברכה, ולא נשאר לה זמן לקרב הענקים עם אחותה. השתיים כרתו
ברית שלום, ומלבד צחצוח חרבות מזדמן כדי לשמור על כושר, חזרו
להקדיש את השיחות ביניהן לרכילות בלתי מזיקה.

כשאלוהים קבע את כללי המשחק של העולם, הוא ודאי השתמש במשחק
"סולמות ונחשים" כמודל, ולראיה, גם בחיים כשאתה מצליח בעמל רב
להתגבר על בעיה, רבים הסיכויים שהפתרון שמצאת יוליך אותך לפתחה
של בעיה חמורה יותר. וכך, אחרי כשנה חשף האינטרנט את צידו
האפל. כשבאתי לביתה של ברכה באותו יום, פתחה את הדלת בחיוכים
רחבים, ונראתה להוטה לספר לי משהו. "מה שלומך, ברכה?" שאלתי.
"מצוין" אמרה, "תדע לך, שזו אחת הפעמים האחרונות שאתה מבקר
אותי כאן. בקרוב אני עוברת לפנטהאוז במגדלי צמרת". "נהדר!"
שמחתי. "ידעתי שהעיסוק בעץ המשפחה יזכה אותך בסופו של דבר
בירושה של איזה קרוב רחוק, עשיר וחשוך ילדים". "באמת מדובר
בירושה", אמרה ברכה, "אבל הסיפור הרבה יותר מעניין. אני עוזרת
למשפחה מניגריה, קרוביו של גנרל ניגרי שנפטר, להוציא את כספי
הירושה הענקית מארצם. בתמורה אקבל חלק קטן מהירושה, שיספיק
לפנטהאוז עבורי, והספקה קבועה של פטריות כמהין עבורך. זה לא
נפלא?"
ברכה הייתה נלהבת מההרפתקה שבדבר אף יותר מהסיכוי להתעשר. אני
הייתי נלהב פחות. בירור קצר אימת את חשדי - ברכה נפלה קרבן
לעוקץ הניגרי, תרמית עתיקת יומין, שהפכה עוד יותר נפוצה מאז
המצאת הדואר האלקטרוני. כרגיל בעוקץ הניגרי, התבקשה ברכה במכתב
שקיבלה מהניגרים להעביר סכום כסף לצורך מימון הוצאות הכרוכות
בשחרור הירושה. ברכה התמימה לא חשדה כלל, העבירה אלפיים חמש
מאות דולר לחשבונם של הניגרים, ועכשיו היא מצפה לחלקה בירושה.
לא היה לי נעים לקלקל לברכה את הפנטזיה, אבל לא הייתה ברירה.
למרבה ההפתעה, ברכה לא נראתה כלל מזועזעת כשסיפרתי לה שזוהי
תרמית ידועה. "למה אתה בטוח שזו תרמית?" שאלה. הצבעתי בזלזול
על המכתב שקיבלה, ניתחתי אותו משפט אחר משפט, והצגתי בפניה את
הגיחוך וחוסר האמינות שבו. אחר כך הראיתי לה אתרים העוסקים
בעוקץ הניגרי ואינספור הווריאציות שלו, כהוכחה לכך שמספר רב של
אנשים נפלו קורבן לאותה תרמית. ברכה הקשיבה בשקט לנאום המלומד
שלי, כשהיא מחייכת לעצמה חיוכים בלתי ברורים. הסיבה להתנהגותה
המוזרה התבררה כשסיימתי את דברי. "ידעתי שתגיד את זה", אמרה
בחדוות ניצחון. "תדע לך, שמדובר בהשמצות פרועות של חוגים
מושחתים בניגריה, שמקורבים לממשל הקודם."
תחכומם של הנוכלים עורר בי הערצה. לאחר שקיבלו מברכה את הכסף,
הם שלחו לה אימייל נוסף, ובו הזהירו אותה שחבריה וקרוביה ינסו
לשכנעה שזוהי תרמית. הם פירטו את כל הטענות שעלולים אנשים צרי
עין להשמיע באוזניה, והסבירו שהמקור לטענות הללו הם אותם חוגים
ריאקציונרים ומושחתים. לכן, לא רק שהנאום שלי לא שכנע את ברכה
שזוהי תרמית, אלא להיפך; העובדה שחזרתי על אותן טענות שהניגרים
צפו מראש, שכנעה אותה עוד יותר בצדקתם של הניגרים.
ברכה העיקשת התבצרה באמונתה גם כשהניגרים, כצפוי, ביקשו ממנה
להעביר סכומים נוספים בגלל קשיים שהתגלו בשחרור הירושה. אמי
ואני ניסינו לדבר אל ליבה, אך שום דבר לא עזר; ברכה המשיכה
להעביר את חסכונותיה הצנועים לניגרים. כדי להבטיח את המשך
העברת הכספים, הנוכלים שינו את הטקטיקה ופנו אל מצפונה של
ברכה. הם סיפרו לה שלאחר שתשוחרר הירושה, הם אינם מתכוונים
לקחת ממנה לכיסם, אלא לתרום את מלוא הסכום לעזרה לילדים רעבים
באפריקה. ברכה הייתה מזועזעת מתמונות הילדים הרעבים ששלחו לה
הניגרים. היא מצאה ייעוד לחייה, והחליטה להקדישם לעזרה לילדי
אפריקה. ראשית, הודיעה לניגרים שהיא מוותרת על חלק הירושה
שהובטח לה. אחר כך העבירה לניגרים את שארית חסכונותיה. היא
צמצמה את הוצאותיה למינימום האפשרי, הפסיקה לבשל עבורי ועבורה,
והסתפקה במזון בסיסי בלבד. "אני מצטערת, חמודי", התנצלה
באוזני. "אני יודעת כמה אתה אוהב את התבשילים שלי, אבל אני לא
מסוגלת יותר לבשל כשבאפריקה ילדים סובלים רעב".
אמי ואני צפינו בתסכול בהתרוששותה של ברכה, ולא ידענו איך
לחלצה ממצבה האומלל. הסאה הוגדשה כשהסתבר שברכה כבר לא מסתפקת
רק בתרומת כספה שלה. ברכה עצמה סיפרה לי בגאווה על מקור הכספים
החדש. היא החלה לנצל את הבלוג שלה ואת המעמד שרכשה בפורומים של
קהילות יהודיות כדי לגייס תרומות, לכאורה למטרות ציוניות. את
התרומות העבירה לניגרים. "ברכה, איך את לא מתביישת?" הזדעקתי.
"האנשים האלה תרמו כסף למטרה מסוימת, ואת לוקחת את הכסף ועושה
בו שימוש אחר לגמרי. זו פשוט גנבה. ומה יהיה אם תיתפסי?" ברכה
לא התרגשה ממחאתי. "במאבק למטרה צודקת, לא בוררים באמצעים",
אמרה בלהט. "איך אפשר בכלל להשוות את הבעיות של ישראל ושל
היהודים המפונקים בגולה עם הסבל באפריקה? הגיע הזמן שאנחנו
היהודים נהיה באמת אור לגויים, ולא נתרכז רק בבעיותינו
הקטנות."
           
באותו ערב ישבתי בפאב עם חברי אלדד, וקיטרתי באוזניו על
חששותיי שבקרוב אבקר את ברכה לא במגדלי צמרת, אלא בכלא "נווה
תרצה". אלדד ישב מולי מהורהר ובהה באוויר. כשכבר עמדתי להתרגז
על אדישותו, שאל אותי פתאום "תגיד לי, אתה לא במקרה עובד בחברת
אבטחת מידע?" עברו כמה שניות עד שנפל לי האסימון. "אתה פשוט
גאון, אלדד! יש לי גישה חופשית למחשב של ברכה ואני יכול לעשות
בו כרצוני. איך לא חשבתי על זה?"
את הימים הקרובים הקדשתי להכנת תוכנת סוס טרויאני קטנה, תפורה
בדיוק למשימה. מאחר שברכה מבצעת את כל פעולותיה הבנקאיות דרך
אתר האינטרנט של הבנק, לא תהיה לסוס הטרויאני הנאמן שלי כל
בעיה להשתלט על חשבונה. כשסיימתי את העבודה, ביקרתי בביתה של
ברכה והעברתי את הסוס למשכנו החדש. ברכה לא חשדה כלל, כיוון
שבביקוריי אצלה נהגתי מדי פעם לבדוק את מצב המחשב, ולהתקין בו
כל מיני עדכוני תוכנה.
מאז אותו יום, התהליך כולו עובד כמו שעון שוויצרי משומן. ברכה
מספרת בבלוג שלה על מבצע חדש לחיזוק הקשר עם יהדות התפוצות,
מבצע שהוא כמובן יציר דמיונה הקודח. מילותיה הנרגשות יודעות
לקלוע ללבם של יהודי התפוצות. אלו מזילים דמעה בהיזכרם בבית
אבא, ומיד תורמים בנדיבות לחשבון הקרן הציונית של ברכה. ברכה
נכנסת מדי יום לאתר האינטרנט של הבנק כדי לבדוק את מפלס
החשבון, וכשמצטבר סכום נאה, מבצעת העברה בנקאית לחשבון של
הצדיקים הניגרים. או אז מתעורר הסוס הטרויאני שלי מתרדמתו.
במחשכי המחשב, באין רואה, הוא מיירט את הכסף לפני שהוא עובר
לידיהם החמדניות של הניגרים, משנה את יעד ההעברה לחשבון אחר,
ראוי יותר, ובא לציון גואל.
האמת היא שהגואל, כלומר הכסף, אכן בא לציון ולא לשום מקום אחר.
כשאלדד ואני תכננו את מבצע הטיית תעלת המזומנים, עלתה כמובן
השאלה מה ייעשה בכספים, ולאן נעבירם. השתעשענו קצת במחשבה
להקדיש את הכסף למימון הטיול הגדול לאוסטרליה וניו זילנד,
שאנחנו מתכננים כבר זמן רב, אבל הרעיון הקרימינאלי נפסל די מהר
מכיוון שהיה ברור שצעד כזה יקנה לנו מקום בדיוק באותו מדור
בגיהינום אליו ייעדנו את הנוכלים הניגרים, יימח שמם. מאחר
שהתרומות שגייסה ברכה היו מיועדות לכאורה למטרות ציוניות,
החלטנו שיהיה זה מן הצדק להעביר את התרומות לסוכנות היהודית.
לאלדד הייתה קרובת משפחה שעבדה בסוכנות, ובעזרתה הגענו להסכם
שהתרומות ירשמו בדיסקרטיות על שמה של ברכה.

לאחר מספר ימים, התגלתה פרצה בתכנית המפוארת שלנו. ברכה שלחה
אימייל לניגרים כדי לוודא שתרומתה האחרונה הגיעה לידיהם, והם
כמובן ענו שהכסף לא הגיע. ברכה, תמימה כתמיד, התלוננה בפניי על
הבנקים, שעובדים כל כך לאט, ולוקחים בתמורה עמלות מוגזמות.
מיהרתי לסתום את הפרצה. ראשית התקנתי במחשבה מסנן שימחק את כל
הדואר המגיע מכתובתם של הניגרים עוד לפני שהוא מוצג בתיקיית
הדואר הנכנס. מאוחר יותר באותו יום, שלחתי לה אימייל מהמחשב
שבביתי, וזייפתי את כתובת השולח האלקטרונית, כך שהאימייל ייראה
למשתמש התמים כאילו נשלח מכתובתם של הניגרים. כה קלים הם חייהם
של הרמאים בעידן האינטרנט! במכתבי הודיתי לברכה על התרומה,
שהגיעה לבסוף ליעדה בניגריה, ומיד הועברה לבית יתומים נזקק
במיוחד בעיר לאגוס. מאז אני שולח מדי שבוע מכתב תודה משתפך
מהניגרים, ולעתים מצרף גם תמונות לפני ואחרי, כלומר תמונות של
ילדים אפריקאים רעבים, ותמונות אחרות של ילדים שמנמנים
ומאושרים לאחר שנהנו מתרומתה של ברכה. ברכה הייתה שולחת בגאווה
את התמונות אלי, מבלי לדעת כמובן שאני הוא זה שליקט את התמונות
ברשת.

כשהחלו כספי התרומות לזרום לחשבון הסוכנות, עורר קצב התרומות
תדהמה בסוכנות. סך התרומות שגייסה ברכה באמצעיה הצנועים, עלה
על התרומות שגייסו כל שליחי המגבית בצפון אמריקה יחד. מיטב
מומחי המגבית ניסו לפצח את סוד ההצלחה של ברכה, והעלו תיאוריות
שונות. לו היו שואלים אותי, הייתי מוכן לתרום את הסברי הפשוט -
עשרות שנים של ויכוחים עם אמי שיכללו את יכולת הסחיטה הרגשית
של ברכה, והביאו אותה לדרגת אומנות שאף קורס לשליחי המגבית לא
יכול ללמד. כך או כך, הסכומים האדירים שגייסה נתנו זריקת מרץ
משמעותית לפעילויות הסוכנות בכל התחומים. סכום מכובד נשאר גם
לעיבוי המנגנון, שהרי המנגנון, כידוע לכל, תמיד דורש את שלו.
תרומת הכספים הייתה רק תחילת דרכה של ברכה בסוכנות. הבלוג שלה
התגלה עד מהרה כאוצר בלום. ראשית, פיטר יושב ראש הסוכנות את
שני כותבי הנאומים שלו, שממילא כבר עשרים שנה כתבו את אותו
הנאום שוב ושוב, והחל להעתיק את נאומיו ישר מתוך הבלוג של
ברכה. המחמאות על הרוח הצעירה הנושבת מהנאומים, לא אחרו לבוא.
אחר כך גילו בסוכנות שהבלוג שופע הצעות יצירתיות למבצעים ודרכי
פעולה בתחום העלייה וחיזוק הקשרים עם היהודים בתפוצות. ברכה לא
הסתפקה בתיאור כללי של המבצעים שהציעה, אלא סיפקה תכנון מפורט,
כנראה כדי להוסיף אמינות למבצעי ההתרמה שלה. גם קוראי הבלוג
נטלו חלק פעיל בתכנון, העירו הערות וניהלו דיונים, שעזרו
לשיפור התוכניות ושכלולן. לפקידי הסוכנות לא נותר אלא לבחור
מבין שלל התוכניות, ולבצען על פי תוכניותיה של ברכה. זכור למשל
לטוב המבצע "עליה לחופה", שבמסגרתו כל עולה המגיע לארץ בגפו,
זוכה למנוי חינם לשנתיים באתר הכרויות ישראלי פופולארי,
ולקידום אוטומטי בתוצאות החיפוש באתר. כך למשל, עולה בת
ארבעים, שחורת שיער וחובבת קולנוע, תוצג במעלה תוצאות החיפוש,
גם אם בעלה לעתיד חיפש "בלונדינית בת עשרים עד עשרים וחמש,
חובבת ספורט". המבצע הביא לגידול מרשים במספר העולים, והופסק
רק לאחר שאתר ההיכרויות פשט את הרגל בשל צניחה בלתי מוסברת
במספר המשתמשים בשרותי החיפוש באתר.

כשההדים על היקף פועלה של ברכה הגיעו לאוזני, חשבתי שמן הראוי
שהסוכנות תיתן הכרה רשמית לכך. אחרי דין ודברים קצר, הוסכם
שברכה תמונה ליועצת הראשית ליושב ראש הסוכנות. אמי ואני הוזמנו
לטקס הענקת המינוי, שהיה מרגש עד מאוד. צר היה לנו שברכה לא
נכחה בטקס, אך זה היה כמובן בלתי אפשרי, מכיוון שהיא עצמה לא
ידעה דבר על פעילותה בסוכנות, ועל מינויה לתפקיד הבכיר. אני
עדיין מקווה שבבוא היום נוכל לספר לה על התפקיד אותו מילאה.
בינתיים, התנחמנו בכך שברכה הייתה גאה לא פחות בתרומתה לחיסול
הרעב בניגריה. כדי לפצותה על היעדרותה מהטקס, שלחתי לה באותו
יום אימייל חגיגי במיוחד מהניגרים עם מספר כפול של תמונות לפני
ואחרי מהרגיל.
ברכה הייתה מאושרת, וכך גם אני. הייתי גאה מאוד בהישגיה, וגם,
למה להסתיר, בחלקי הצנוע בהצלחתה. אמנם הרעב עדיין הציק לי רוב
הזמן, אבל מה לא עושים בשביל המדינה?

כנראה שבאיזשהו מקום ידעתי שמשהו עלול בסופו של דבר להשתבש,
אבל כשזה לבסוף קרה, זה הגיע מכיוון בלתי צפוי לחלוטין. ישבתי
אצל ברכה על כוס תה בלי שום עוגייה, כי בניגריה יש ילדים שעוד
לא זכו לראות מקרוב עוגייה. ואז הטילה ברכה את הפצצה. "אני
מתחילה לחשוב שצדקת לגבי הניגרים," אמרה. "הם באמת רמאים. אני
מתכוונת להפסיק את הכול ולחזור לחוג הברידג'". "אבל, ברכה,"
נבהלתי. "את יודעת שאני כבר מזמן השתכנעתי שזו לא רמאות. ומה
עם הילדים הרעבים באפריקה? מי ידאג להם?"
"אני זוכרת היטב מה אמרת כשהגיע המכתב הראשון מהניגרים," אמרה
ברכה. היא אכן זכרה כל מילה. נשארתי המום ובלי מלים כשהיא חזרה
באוזני על כל טענותיי הניצחות מאז. כל ההוכחות המוצקות שלי
חזרו אלי כמו בומרנג. למה לעזאזל הייתי חייב להיות כל כך
צודק?

זה קרה לפני שלושה ימים, ומאז לא כבו האורות במשרדי הסוכנות.
הפאניקה שם ברורה - בלי ברכה, הסוכנות תאלץ להצטמק בחזרה
לממדיה הקודמים. מיטב המוחות של הסוכנות עסוקים בגיבוש תכנית
שתמנע את עריקתה של ברכה. התכנית המסתמנת היא ששר הרווחה
הניגרי יזמין את ברכה לביקור ממלכתי בניגריה, ויציג בפניה את
בתי היתומים והמתנ"סים שנבנו בכספי תרומותיה. אמנם העלות
המשוערת של המבצע מרקיעה שחקים, בעיקר בגלל השכר השערורייתי
שדורש השחקן האתיופי שנבחר לתפקיד שר הרווחה הניגרי, אבל
הציפייה היא שברכה, חדורת אנרגיה מחודשת אחרי הביקור, תחזיר את
ההשקעה בשניים שלושה פוסטים חוצבי להבות בבלוג שלה, במיוחד
כשהחגים מתקרבים ומצפונם של יהודי התפוצות בדרך כלל דורש טיהור
מוגבר בתקופת החגים. ואם מבצע "אנטבה 2" יכשל, יש גם תכנית
אלטרנטיבית לפיה לוחמי הקומנדו הניגרי יחטפו את מוריס, אלוף
התסרוקות התפוחות מבת ים, ויאיימו להחזיקו בשבי עד אשר ברכה
תחזור לגייס כספים עבור ניגריה. אני שוקל להוסיף לאולטימטום
דרישה נוספת, שברכה תחזור לבשל לאחיינה היחיד, אבל אני לא בטוח
שיושב ראש הסוכנות יאשר את החלק הזה של התכנית. נראה. שום דבר
לא סגור עדיין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק שתדעו
שעכשיו 5:57
בבוקר!
מה השעה אצלך?





לו יהי, מכור
לכתיבת סלוגנים,
מנסה לעצור את
המגפה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/7/08 5:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חיים שניידר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה