זיעה ניגרת בינות לתלמים החורצים את פניו. אוזניו קשובות,
ממפות את הסובב אותו דרך הצלילים. עיניו התכולות מתרכזות
בסביבתו, כמעט מבלי משים. כל שריר ושריר בגופו נינוח בדיוק
במידה הנכונה, מלוטש, משומן, מוכן לפעולה. ילד קטן משחק בכדור
על כר הדשא, הוא מתבונן בו מבעד לכוונת הטלסקופית, ממתין לרגע
הנכון.

מיקוד.
אינטראקציות מסביב נמשכות אליו משל היה מגנט להתרחשויות.
כל שדרוש הוא כוח הרצון בלבד, זהו אחד הדברים שנח למד עם
הנסיון.
נח. בונה התיבה המודרנית, כך תמיד אמרו לו.

-----------

הכל התחיל ב"מבול". דווקא אצלנו, בישראל, הגיעו נביאי האמת
הראשונים, יש שיאמרו - תחילת הגאולה. איש ואישה, תמירים, נאים,
עורם צח כשלג, בנויים לתלפיות מכף רגל ועד ראש, מושלמים,
שלמים. כמעט ולא היה ניתן להתבונן בהם, יש אומרים. כל המתבונן
בהם היה רואה את חסרונותיו משתקפים בפניו, ואנשים, הם לא
אוהבים שמטיחים את האמת בפניהם.

הארגון טוען  שהם "עזבו". מיד לאחר שהביאו את מיכאל. אף אחד לא
באמת האמין בכך, אנשים ללא שם לא סתם עוזבים מרצונם החופשי.
מיכאל היה מחשב קוונטי, מושג שהיה קיים אצלנו בתיאוריות הכי
פרועות ומרחיקות לכת בקרב הפיזיקאים. היה לו כוח חישוב עצום,
בלתי נתפס, בעזרתו ובעזרת יכולת שעדיין לא הובנה במלואה הוא
היה מסוגל לדעת את מצבו הנוכחי של כל חלקיק תת אטומי וצורת
אנרגיה על פני כדור הארץ ומחוצה לו ולחשב את מצבם העתידי -
מיכאל היה מסוגל לחזות את העתיד. וכך החל פרוייקט "מבול".

בתחילה כולם היו ספקנים. אפילו נסיון תיאורטי לחזות את העתיד
היה מוביל לפרדוקסים בלתי פתירים. הנביאים הסבירו, שמיכאל לא
רואה את העתיד אלא מחשב את הדרך עד לשם. הוא מבצע סימולציות
ליקום, ועל פי מצב נתון מחשב את התוצאה. ברגע שמיכאל מחשב את
התוצאה ומציג אותה, המצב הנתון כבר משתנה, ועל כן על החוזים
בתוצאות לחשוב על כוונותיהם לפעולה ולהריץ בשנית את הסימולציה,
על מנת לבחון את התוצאות האמיתיות של מעשיהם. לאחר שחזו
בראשונה בתוצאות הסימולציה וחשבו על דרכי פעולתם, תוצאות
הסימולציה השניה היו עוברות אל מתושלח בלבד, על מנת שתוצאות
הסימולציה השניה לא ישפיעו על הצופים בה ובכך יהפכו את החיזוי
למדויק פחות.

לאחר הסתלקותם הפתאומית של הנביאים, נערכו אלפי סימולציות
בעזרת מיכאל, על מנת להבין מהי דרך הפעולה הטובה ביותר בנוגע
לשימוש במיכאל עצמו. ככל שהפרוייקט נחשף ליותר אנשים כך חיזוי
העתיד הפך לקשה יותר ומורכב יותר. בשל כך, "מבול" הפך לפרוייקט
סודי עד כדי כך, שעם הזמן קיומו נעלם מתודעת אנשי הציבור.
מתושלח, מנהל המתקן התת קרקעי על חופי ים המלח (הסביבה ניזוקה
קשות מהשפעת הפרוייקט) היה לאחר מספר שנים, בעזרת מיכאל
והשליחים, האדם היחיד בעולם בעל השליטה במתקן לחיזוי העתיד.
פרט למתושלח, העובדים המעטים במתקן, שהקדישו לעבודתם את כל
חייהם, והשליחים, היו היחידים היודעים על קיומו וטיבו של
המחשב. אף אחד לא היה טיפש מספיק בשביל לחשוב לבגוד, שמא
מזימתו תתגלה באחת מסימולציות העתיד של מיכאל.

-----------

קרני אור משתקפות מבד לעיניים פעורות, פוגעות בזוג עיניים אחר,
מזינות מוח מחושב במידע.
פולס חשמלי מהמוח דרך חוטים עצביים דקיקים, פורץ דרכו במהירות
עצומה מבלי לתהות על מהותו. שרירים מתכווצים והדק נלחץ. קפיץ
דרוך משתחרר, פיסת מתכת נוגעת באחרת, פיצוץ. קליע ניתק ממקומו
וטס במהירות עצומה, סובב סביב צירו. פחות ממאית שניה והוא חודר
לתוך רקמת רכה, מוח אחר, צעיר, נקי. פולסים של פחד עוד לא
מספיקים להיווצר, תוך פחות ממאית שניה ראשו של הילד המשחק
בכדור הופך לענן אדמדם המתנדף ברוח.

נח במיומנות רבה פורק את רובה הצלפים, מפרק אותו ומכניסו אל
תוך המזוודה. עתה, במראה של איש עסקים מהוגן הוא יורד במדרגות
אל החניון, שם מחכה לו הפוקוס המשפחתית הנדושה, לבנה, הכל על
מנת לא למשוך תשומת לב. "בחזרה אל המתחם", נח מהרהר לעצמו.

-----------

מיכאל נדמה כנצחון המדע על הרוח האנושית. אך במהרה התברר כי
ככל שהחיזוי הוא לטווח ארוך יותר, וכולל בתוכו מספר אנשים רב
יותר, כך רמת דיוקו יורדת בצורה הנדסית. במשך שבע שנים טובי
המדענים שברו את הראש, כל כך רצו בנצחון המטריאליזם הטהור.

יום אחד הגיעה פריצת הדרך. לא מדובר בבעיה במיכאל, כפי שסברו
בתחילה אלא בבעיה במערכת, ליתר דיוק - בבני האדם, או לפחות
במיעוטם, אלו המתקראים בפיהם "אנומליות".

האנומליות היו אותם האנשים שמעשיהם ומחשבותיהם, מסיבה מסויימת,
לא היו מדידים וניתנים לחיזוי.
מדובר היה במיעוט, ההערכה הייתה אנומליה אחת ל-10,000 אנשים.
אדם רגיל, היה יכול להפוך לאנומליה, אם במקרה ואם בעקבות שהיה
ממושכת בקרב אנומליה אחרת.

השליחים היו ילדים בעלי פוטנציאל שנחטפו ואומנו במתקן התת
קרקעי, על מנת למצוא וללכוד, או להשמיד את האנומליות. עם הזמן
התגלה, שגם מראה גופתם של אותן האנומליות היה יכול לפגוע
ביכולת החיזוי של מיכאל. כל שליח ידע - או שחוטפים אותם, או
שמשאירים אותם ללא פנים, ללא שם. מוחקים באמצעים ברוטאלים את
הרצון והיכולת לזכור אותם.

מיכאל היה סורק תמידית את כל מה שנמצא ברדיוס של 200 קילומטרים
ממנו. ברגע שנתגלתה אי תאימות בין חיזויים זהים, מיכאל היה
מתמקד על האיזור ומריץ אלפי סריקות על מנת להעריך, מי הוא או
היא האנומליה. כאן היה נכנס לפעולה השליח, שהיה, לאחר מספר
סימולציות, יוצא לצוד את הגורם המפריע.
נח היה הטוב והנאמן שבהם. רוצח מאומן, ממוקד, בעל אמונה
במטרה.

-----------

נערה יושבת  לבדה על ספסל, מציירת.
"מה יש לך שם?", שואל האדם המבוגר והחייכן שהתיישב לידה.
"קיום, חוסר החלטיות", אומרת ועיניה אינן משות מהדף.
"אולי עדיף שתציירי איזו סלסלת פירות?"
"למה?"
"את נראית לי מאוד מוכשרת, אני חושב שסלסילת הפירות שלך תהיה
יפייפיה", אומר המבוגר בחיוך ונשען אחורה.
"כמה טובה שאהיה, סלסלת פירות אמיתית תהיה תמיד טובה יותר, ומה
כבר אוכל להבין דרך סלסלת פירות?, בשילוב בין הקיום לחוסר
ההחלטיות יש יצירה אמיתית".

המבוגר  מתבונן בפני הנערה, היא לא יפה במיוחד, הוא חושב. אבל
יש בה משהו, איזו רוח אנושית לא מתפשרת. הוא כמעט מצליח להעריך
אותה, ותוהה לעצמו, איך זה שהם אף פעם לא הזכירו אותה ואת
שכמותה.

-----------

בכל לילה הוא פוגש אותם.
ילדים, המשחקים כמו שילדים משחקים, המבוגרים, יושבים ומדברים
בנינוחות. הילד עם השיער החומות והעיניים החודרות שוב בוהה בו.
הוא לא נדמה כמאשים, נח חושב לעצמו. אולי אני מדמיין אותם איך
שנוח לי. הילד ניגש אליו, עם חיוך קל, כמעט מוסתר, מתבונן בו
בסקרנות. בדרך כלל בשלב זה נח היה מסתובב והולך, הפעם הוא חשב
לעצמו, שלא יזיק פעם להקשיב. הרי, אין לו ספקות.

"למה אתה כאן?" שואל הילד בתום.
"זה החלום שלי, אני חייב להיות כאן", עונה נח בקרירות.
"זה החלום שלך! אתה יכול לבחור כל מקום להיות בו, לעוף לשמיים,
להיות קפטן של ספינה, אבל אתה בחרת להיות כאן, איתנו".
"אני חולם כשם שאני חולם תמיד. אתם כאן כי הופעתם בחיי, זו
תופעה טבעית. אין לי צורך בפנטזיות שווא ובהרפתקאות, עכשיו לך,
חזור לך אל שאר הילדים".

הילד חייך אל נח וחזר. ירין נוימן, בן 7 מכפר סבא, נזכר נח.

-----------

"גבירותי ורבותי!", הכריז מתושלח.
אתם, העילית של פרוייקט "מבול", האנשים הטובים והנאמנים
שעוזרים בכל יום להציל חיים, כאן ובעולם, שהפכו את מדינת ישראל
למדינה בעלת שיעור הצמיחה הגבוה בעולם, שבכל יום ויום מקריבים
את חייהם על מנת לשמור על בטחונה ושגשוגה של המדינה, אתם תהיו
הראשונים לחזות בנצחונו המוחלט של הרצון האנושי. לאחר סדרה של
ניסויים מוצלחים בדרך המחקר החדשה שבה בחרנו, הצלנו לצמצם
לחלוטין את חוסר הוודאות שאפיין בעבר את חיזוי העתיד. אנחנו
עודנו מתקשים לשלוט במספר אזורים בהם ישנן אנומליות חזקות
ביותר, אך הנושא הזה נמצא בטיפול.

בלחיצת כפתור, מתושלח פתח את הדלת לחדר הפנימי של "מיכאל". כמה
מהנוכחים, אף אלו המורגלים במחזות זוועה ובמעשים בלתי מוסריים
למען הכלל פערו עיניים בתדהמה אל מול המחזה שנגלה בפניהם.

"אני לא בטוח שזה בסדר", מחשבה שעברה כחוט שני אצל חלק
מהנוכחים, משרישה בהם ספק שאין לעוקרו.

-----------

א7, ד45, פ+2.
נח התעורר לקול צפצוף הטלפון הסלולארי שלו. על המסך הופיע מסר
העלול להיראות להדיוט כצירוף חסר פשר של אותיות. נח ידע בדיוק
מה זה אומר.

בתוך 4 דקות נח חגר את חגורת המתניים עם שני אקדחי הגלוק 7
מוכנים לפעולה, עטה על עצמו חליפת עסקים מהוגנת ואחז בידיו את
המזוודה התמימה למראה שלו.
לסימולציה, נח ידע, צריך להגיע מוכנים עם כל הציוד. כל פעולה
שנעשית לא לשם השלמת המטרה יכולה לפגוע בנכונות החיזוי ובהצלחת
המשימה.

נח נכנס לחדר הסימולציות והתיישב על כסא הרצון. הכסא נקרא כך
משום שהוא היה המבחן הסופי לכל נער שגדל ואומן במתקן התת קרקעי
של "מבול", במבחן זה היו בוחנים את רצונו האמיתי של המתנקש
הטרי באמצעות הרצת סימולציות בהתאם למחשבות הקיימות במוח הנער.
לוותיקים, המתקן שימש ככלי להחלטה על תוכנית פעולה, לפני כל
יציאה למבצע. לעתים, גם הותיקים נתפסו כשבראשם כוונות זדון. נח
היה רגוע, שקט ומחושב.

-----------

"מעולם לא ראיתי כאלו תוצאות", אמר בחשש אחיתופל, אחראי
הסימולציות, למתושלח.
"אני מניח שאנחנו מתמודדים כאן עם אנומליה ברמה שעוד לא הכרנו,
לא ניתן אפילו להתחיל לחזות את מה שיהיה שם. שלח את נח, "על
עיוור", כמו פעם. אני רוצה את האנומליה הזאת כאן, מסור לו שהוא
חייב לעשות עבודת מחקר רצינית כאן, בנוסף, תן לו גישה חופשית
לחדר הסימולציות, אני מניח שיקח לו קצת זמן לעלות על האנומליה
הזאת, אבל אני סומך עליו, הוא בחור חכם", שלף במהירות מתושלח,
כאילו חיכה לרגע הזה.

"אה, אחיתופל", אמר מתושלח בדיוק כשיאיר עמד לצאת ממשרדו.
"כן?"
"זה יכול להיות המפתח הנוסף שחיפשנו, אל תאכזב אותי".
"לא אאכזב", ענה בבטחון וצעד במהירות לחדר הסימולציות.
-----------

נח נע במהירות ובנחישות, לא מביט לצדדים אך כתמיד מודע לכל אדם
מסביבו, כל איום פוטנציאלי.
הוא ידע שאין לו זמן, מתוך השעתיים שהוקצבו להשלמת המשימה
נותרה לו שעה בלבד, ויש לו בניין דירות שלם לבדוק, מבלי שיהיה
לו קצת חוט בקשר למיקום האנומליה.

אחיתופל אמר שמדובר באנומליה בדרגה 7, אבל נח מעולם לא נתקל
בכל כך הרבה חוסר אינפוראמציה. ידוע שבסביבת האנומליות, קשה
לחזות את העתיד ולעתים קשה להתמקד עליהם בדיוק, כאילו הם
משדרים תדר מסויים שמפריע למיכאל לבצע את עבודתו, לעתים נוח
היה צריך לברור בין בני משפחה באותו חדר, לעתים באותו בית, אבל
בניין דירות שלם? זה מעולם לא קרה לו. הוא שמח כי ניתנה לו
גישה מלאה לחדר הסימולציות, ועל אף שנח היה גאה במידת האמון
שמתושלח רכש לו, הוא לא הצליח להיפטר מהמחשבות הטורדניות על
טיב האנומליה שהוא מתעתד למצוא.

-----------

בקומה רביעית בבית דירות ברמת השרון ישב לו קשיש בשם איוב
וכתב. הוא כתב על ריח של לחם מתוק בבוקר חורפי, שהיה עולה מן
המאפיה בירושלים העתיקה, שם גדל כילד, חלק מן הישוב הישן. הוא
כתב על יציאתו בשאלה, ועל השם שהוריו העניקו לו, כדי שיהיה
צדיק לפחות כמו איוב התנ"כי. בדיעבד, סיפורו של איוב התנ"כי
דחף את איוב הירושלמי אל חיק הקיבוץ בו בילה את נערותו. אל
חיקה החמים של רחל, בת הקיבוץ, אשתו שנפטרה לא מכבר.

הוא קם במאמץ רב לשמע נקישות בדלת, הוא הניח שזו נכדתו, שבאה
לבקר את סבא שלה, לשתות תה ואולי להשאיל שוב אחד מספריו. איוב
פתח את הדלת בשאננות, הייתה בו אמונה בטוב הלב הבסיסי של בני
האדם.

"שלום, שמי אבשלום, ואני סוכן של חברה גילוני שחר..." פתח נח
ברשמיות.
"אתה נחמד, אבל אני לא מעוניין לקנות שום דבר, אולי תרצה לשתות
משהו בכל זאת?", אמר איוב, בעודה מחייך כמחווה של רצון טוב.

הם ישבו על הספה ושוחחו, בעוד נח מקבל עדכונים בנוגע לסריקות
האחרונות, ישירות ממיכאל, ללא התערבות של אף גורם אנושי.
"ס-, סל"א+", נכתב בהודעה.
נח ידע וקצת שמח שהוא לא צריך להרוג את הזקן החביב, זה לא הוא,
אבל משהו בבית הזה קשור לאנומליה.

"השכנים באים לבקר פה לפעמים, איוב?", שאל נח.
"לפעמים, באים, יושבים. משהו רשמי, אתה יודע, שאנשים עושים
בכדי להרגיש טוב עם עצמם".
"ומי עוד מבקר פה?"
"הבן שלי ובתו, נכדתי. אני הכי אוהב שהקטנה באה לבקר. אני
כותב, אתה רואה? היא די מוכשרת בעצמה, גם אוהבת לקרוא", אמר
איוב, ובעיניו השתקפה אהבה אמיתית וטהורה, כזאת שגרמה לנח לרגע
לצאת מריכוז.
הוא צבט את עצמו והמשיך, "הספר הזה", אמר נח והרים ספר שהיה
מונח על השולחן, "היא קראה אותו לאחרונה?", שאל בעודו מעיין
בספר.
"כן, זה הספר האחרון שהיא קראה, גם עלי הוא בין האהוב, על אף
שכבן קיבוץ הוא לא בדיוק תואם את תפיסת החיים שלי".
"אני מבין, בכל אופן תודה על הקפה, אני חייב להמשיך בעבודתי",
אמר נח, קם ולחץ את ידו של הזקן.
"אבשלום, נכון? אני מאחל לך כל טוב", אמר הזקן, ובעיניו, על אף
אמונתו בבני האדם, נח ראה זיק של אי אמון.

-----------

"תבקש ממנו דיווח קצר בנוגע להתקדמותו, בוצע או עוד לא בוצע,
אני לא רוצה יותר פרטים מזה, כשמתמודדים עם אנומליה בסדר גודל
כזה, כל מידע שמוחלף עלול לעכב את השלמת המשימה", פקד מתושלח
על דוד, מפעיל השליחים.
"אתה יודע מתושלח, אני לא כזה בקיא בכל העניינים עם המערכות
הללו, אני כאן כי הייתי מפעיל סוכנים בכיר במוסד, ובזה אני
מתעסק", אמר דוד בקצרה, אולי כדי לפטור עצמו מאחריות, "אשלח לך
את הדיווח במייל, כמה שפחות אינטראקציה יותר טוב, כמו שאתם
אומרים".

"מתושלח, המשימה עוד לא בוצעה, נח מבקש פרטיות מלאה על מנת
לבצעה". מתושלח סיים לקרוא את המייל בזריזות, נשען אחורה.
"הגיע הזמן שיסיים לבנות את התיבה שהתחיל", חשב לעצמו.

-----------

כ355, המכונה "מצדה", שעת בוקר מוקדמת.
"איך זה שאף פעם לא יצא לי להיות כאן?", שאל עצמו נח.
נח לא הבין איך מציאת האנומליה מתקשר למקום הזה, הוא כבר סרק
את כל האיזור ופרט למספר קבוצות של תלמידי תיכון, שהסריקות
באיזורם לא הניבו חריגות כלשהן, לא הייתה נפש חיה במתחם.

יותר מוזר בעיניו הייתה העובדה שכל הסריקות במתחם עוד לא הניבו
שום אינפורמציה. זה אף פעם לא קורה, אם כך, מדוע הוא נשלח
לשם?.
הוא החל לחשב את מעשיו, והגיע למסקנה שהכי טוב שהוא ימתין עוד
כחצי שעה ויצא מהמקום עם הזריחה, היישר אל חדר הסימולציות.

נח התיישב במיקום שולט, על אחד הבניינים, חשב אולי לקלוט משם
משהו. הוא לא רצה לעמוד כדי לא להתבלט לשווא. הוא המתין במשך 5
דקות ולא הבחין בדבר פרט לרוח הנושבת ולשמש המבצבצת.

קצה השמש החל להופיע, בעודו צורב קלות את עיניו. הדבר ההגיוני
הראשון לעשות, על מנת להימנע מסיכון הראייה, היה לעצום את
העיניים, אך נח חשב לעצמו שזה דווקא קצת נעים, וקצת מופלא,
שקרן שמש עושה את דרכה, מאה וחמישים מליון קילומטרים, רק כדי
לצרוב לו קצת בעין. הוא הרגיש את עצמו מתעטף ברוח המלטפת,
הרגיש את קרני השמש חודרות בעד עיניו וממלאות אותו אושר, אושר
שלעולם לא הכיר, לא כזה הנובע מסיפוק של הצלחה במשימה, לא כזה
הנובע מסקס חסר משמעות עם אחת מהנשים הללו, שהיו אסור לו לדעת
את שמן. אושר על עצם היותו, על עצם היות העולם עולם.

דמעה נקוותה בזווית עינו הצורבת, הוא ניגב אותה, שפשף את עיניו
בחוזקה וקם על רגליו.

-----------

נח צעד אל תוך חדר הסימולציות, לבדו, ללא גורמים מפריעים. הוא
הספיק לקלוט כמה משפטים בספר שהשפיעו עליו מאוד. אולי זה המפתח
למציאת האנומליה, אולי עם המידע החדש שרכש, החישוב יהיה מוצלח
והוא יצליח להשלים את המשימה. נח התיישב על הכסא והחל להריץ
בראשו את שקרא, כשבעיני רוחו עולה תמונת השמש הזורחת במצדה.

"מצא לי את מקור ההפרעה, מיכאל".
"ב154", מופיע על המסך, ביחד עם נקודה מהבהבת על מפה.
"ב154? לא יכול להיות, אני צריך להתייעץ עם מתושלח בעניין, אבל
קודם, נריץ מחדש בדיקה, אולי זה לא הדבר הנכון לעשות".
"אין מידע", הפעם נח ידע, אסור לו להתייעץ עם אף אחד. אולי
מתושלח בוגד, אולי מישהו מהצוות הטכני.
"אני אלך למיקום שיופיע לי על המסך מבלי להתייעץ עם אף אחד",
חשב.
"ב154", שוב מופיע. "אם כן, ב154, החדר שבו מאוכסנת יחידת
העיבוד של מיכאל, שם נמצא הפתרון".

עין צמודה לסורק הרשתית והדלת נפתחת. מיכאל.

-----------

במשרדו, הקרוב ביותר לקרקע במתקן מתושלח מניע אצבעותיו בקצב
אחיד.
"זה לוקח יותר מדי זמן, דוד"
"תן לו את הזמן, הוא לא יאכזב"
"לא הגעתי לאן שהגעתי כי ישבתי ולא עשיתי דבר. בוא דוד, הולכים
לחדר הסימולציות".

-----------

נוח התהלך בחדר המואר, מלטף את הקירות, המהווים חלק מיחידת
העיבוד של מיכאל.
הוא הבחין בבליטה המוזרה בקיר ברגע שנכנס לחדר, אך הוא היה חכם
מכדי לגשת אליה בפזיזות.

על הבליטה היה כפתור כחול, נוח עמד מולו, ותהה האם יחרוג
מסמכותו בכך שילחץ עליו.
"כבר הגעתי עד לפה", חשב לעצמו, ולחץ.
שני צדדיה של הבליטה התרחקו לצדדים וחשפו מיכל מלא במים. בתוך
המים, ריחפה כפיה עם כנפיים העשויים מצינורות מתכת, נערה
עירומה ועיניה עצומות.

"מצאת את הפתרון, נח", הוא שמע קול מאחוריו, והסתובב במהירות
בעודו שולף ודורך אחד מאקדחיו.
"מי את... מה את?" שאל.
לפניו עמדה דמות חצי שקופה שדמתה לנערה שבמיכל. היא נראתה
אמיתית אך לא טבעית, כאשליה.
"אני אתנה, אבל כולם קוראים לי אתי. גם אתה יכול לקרוא לי כך,
באם תחפוץ", אמרה הדמות.
"אתי, איך נכנסת לפה?", שאל נח.
"אני נמצאת פה במיכל, עתה אתה משוחח עם הולוגרמה שלי, שאני
מסוגלת ליצור בחדר הזה", אמרה הדמות, "אני הבאתי אותך לפה".
"את? אבל כיצד? את מיכאל?", שאל נוח, בסקרנות, ללא חשש.
"אינני מיכאל, אני אתנה. אני אחת ממה שאתם אוהבים לקרוא לו
"אנומליות". אחת מהיותר ייחודיות. מתושלח אמר לי פעם שהוא חיפש
אותי שנים, ועכשיו אני כאן, מחוברת למיכאל".
"מדוע?", שאל נח.
"מתושלח חשב, שבשילוב של נתונים ממוח של אנומליה חזקה במיוחד,
הוא יצליח להתגבר על השפעת האנומליות על חיזוי העתיד. בתחילת
הוא השתמש במוח של אחת האנומליות אבל לזה לא הייתה השפעה,
בסוף, הוא הבין, שצריך את כל הגוף, את עצם ההוויה" אמרה אתנה,
"על אף שזה נוגד כל הגיון".

"מדוע הבאת אותי לכאן?", שאל בקול רועד, ביודעו כי הוא התשובה
כבר בידו.
"הבאתי אותך לכאן על מנת שתהרוג אותי, אותי ואת מיכאל. אני
מניחה שהסי4 שיש לך בכיס השמאלי של החליפה יעשה את העבודה",
אמרה אתנה בבטחון, "אתה היחיד שהם בטחו בו מספיק, היחידי שיכול
לבצע את זה, אבל גם אחד הנאמנים והקרים שבשליחים".
"אני לעולם לא אעשה זאת. הפרוייקט הזה שומר על העולם, הוא
לטובת הכלל, אפילו אם אנו עושים דברים רעים בדרך", טען נח
נחרצות.
"נח, אתם הורגים את החופש שבאדם. מי שמוכן לוותר על מעט מהחופש
שלו בשביל הרגשה של בטחון, לא ראוי לא לחופש ולא לבטחון", אמרה
ברוגע אתנה, בקול שנשמע כצלצול פעמונים מכסף, "אף פעם הרי, אתם
לא תצליחו להרוג את הרוח האנושית, ולו תצליחו, לא תהיו ראויים
לפירותיו של "מבול" ולפוטנציאל הטמון בו, שכן אז תהיו בדיוק
כמיכאל - אוסף של מולקולות הממלאות תפקיד מסויים, מוגדר מראש,
כל אחד ואחד מכם".

נח החל לפקפק בצדקת דרכו. המחשבות הללו, קיננו בו מאז ומעולם
ועתה הם מתפרצים ומציפים את גופו ומחשבתו. "אז למה הספר? ולמה
מצדה?", שאל נח.
"הייתי צריכה לגרום לך להרגיש, לאחר שקראת את שקראת בספר. רק
באמצעות החיבור בין הרגש לבין ההגיון, תוכל לראות את המציאות
במלואה, בשלמותה", אמרה אתנה, וקרבה את הצבעותיה לפניו של נח.

-----------

"כאן!, תפתח את הדלת", זעם מתושלח.
"סורק הרשתית לא עובד, נצטרך לפרוץ אותה", אמר דוד.
"תעשו את זה במהירות ובעדינות, שלא יגרם שום נזק למיכאל,
קדימה!".

הם החלו לחתוך את הדלת בשתי מקומות במקביל.
"דקה וחצי ואנחנו בפנים, אל תדאג", אמר דוד בעודו מתבונן בפניו
האדומות של מתושלח.

-----------

"הדבר שאותו אנו מכנים נשמה, או רוח, או מודעות, והדבר לו אני
קוראת "רצון חופשי", זהו החופש של מוחך לחשוב או לא. זהו החופש
היחידי שיש לך, נח, החופש לחשוב, והבחירה לחשוב היא הבחירה
השולטת בכל החלטותייך", לחשה אתנה באוזנו של נח, "אתה זוכר את
הספר?".
"אני זוכר", לחש נח. ברקע שמע את קולות החיתוך שבקעו מהדלת.
"כילד, היית במצדה, את זה מיכאל גילה לי. כילד, כשעוד חשת",
מילותיה רפרפו קלות בקצה אוזנו של נח.
"רגשות... אני זוכר", אמר בעוד אתנה נוגעת בפניו עם קצות
אצבעותיה.
"אתה יכול להרגיש אותי?" אתנה שאלה, בעוד אצבעותיה, מפיצות אור
נוגה, נוגעות-לא-נוגעות בלחיו.

ועם קולה של אתנה ואצבעותיה המוארות, נח חש כאילו חייו היו רק
הכנה לרגע הזה. קולות החיתוך נשמעו לו רחוקים, קולה של אתנה
נשמע קרוב, כאילו הוא נובע מהר געש פנימי של רגשות, לבו רוטט
ומרטיט את נימי הוויתו, כל חלק וחלק בו מרגיש קיים.

-----------

הדלת נפרצת והמחזה הראשן שנגלה לעיני מתושלח הוא נח, עומד
ומחבק הולוגרמה של נערה, אותה הנערה שציירה קיום וחוסר
החלטיות. ברקע, מטען נפץ קטן אך רב עצמה מחובר לשעון שספר את
זמנו לאחור, 2 שניות.

"לא!" צעקה מפלחת את האוויר.
נח עומד שליו, מושלם, שלם, אתנה כמעט בידיו.
נפץ קטן מופעל ובעקבותיו חומר הנפץ.
גל הדף עצום קורע איברים פנימיים ומעיף רסיסים קטלניים.
מילים מרחפות באוויר, שאריות של הרגע האחרון, ובין הולוגרמה
מטושטשת ומתפוגגת וקולו האדיר של הפיצוץ, גלי קול מכילים
אינפורמציה מתנפצים אל תוך הקיר בלחישה דקה.

"תודה".