לנשום. לנשום.
לנשוף. לנשוף.
לנשום. לנשום.
תמשיכי. לא לעצור. לא לוותר.
תסתכלי על השקיעה בהרים. עוד מעט תגיעי אליה.
עוד מעט תוכלי לגעת בשמיים.
עלייה. העליות בעיר הזו קשות.
אני יכולה להרגיש עד כמה הן תלולות רק כשאני צועדת ברגל.
באוטו לא מרגישים בכלל.
לחיצה טיפה יותר חזקה על הגז ותוך שניות אני למעלה.
ועכשיו -
לכופף מעט את פלג הגוף העליון, לכופף ברכיים
ולנשום. לנשום. לנשוף. לנשוף.
להביט קדימה ולראות איך המרחק מצטמצם אפילו שלא תמיד רואים את
הסוף.
עכשיו תגידי תודה.
תודה שאת מסוגלת ללכת.
תודה שאת מסוגלת לנשום.
תודה שאת מסוגלת להרגיש כל איבר ואיבר בגופך.
את השרירים ברגליים, בישבן, את פעימות הלב.
תודה שהמשאבה הזו עובדת כל-כך יפה, כל-כך מופלא.
בלי להפסיק.
רשימת קניות וסידורים למחר-
לירון השרברב
בדואר - מכתב
פסטה, לחם, חלב
ספרים לילדים.
ילדים זו שמחה. גם כשהם הולכים מכות.
אתמול הגדול שבר את היד של הקטן.
אין להם אבא, אבל זו לא סיבה ללכת מכות ולשבור ידיים.
"תגידי להם שהוא נעלם", היא אומרת לי, "הם מספיק גדולים, תספרי
להם את האמת", היא ממשיכה, "תשאלי אותם מה הם חושבים, איך הם
מרגישים, חייבים לפתוח את הנושא. זה לא עניין פשוט לגדול בלי
אבא".
קיבלתי החלטה.
החלטות הן הדרך להרשות לעצמי להיות מה שאני רוצה להיות.
אני צועדת כל ערב. שעה. בעיר החדשה הזו בה הבניינים הם בני
שלוש קומות. לכל בית יש מרפסת. על הגגות מתקבצות יונים. כל
שלושה בניינים אחידים במבנה האדריכלי שלהם. ובגוש הבא המבנה
משתנה. המרפסות המלבניות הופכות לעגולות, חדרי המדרגות הסגורים
הופכים לחשופים לרחוב. כניסות הבתים מסוגננות גם הן. חלקן
מושקעות בעציצים ופסלוני ציפורים, חלקן ערומות. והמבנים, תענוג
לעיניים.
היי האדריכלית של חייך.
היי האדריכלית של חייך.
היי האדריכלית של חייך.
אני מתרגלת לשמות הרחובות. הכי אני אוהבת את הרחובות שמצידם
האחד בתים ומצידם השני הרים. הרי יהודה. חומים, חשופים, מעוטרי
דרדרים וצמחי בר. שמה השקיעות הן היפות ביותר. גם הזריחות.
מאה מדרגות.
אני עומדת לעלות אותן כעת.
אני יודעת שאצליח בלי לעצור.
אני מתחילה לטפס.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.
אני מרימה את ראשי. מנסה לראות את הסוף. לא רואה. עדיין.
עוד תשעים וחמש מדרגות. אני לא משתהה. שש. שבע. שמונה. תשע.
עשר... הלב מגביר את קצב פעימתו.
אני מכווצת ישבן. מכניסה את הבטן ונהנית מכל רגע בקושי הנהדר
הזה שיוביל אותי למישור.
לצעידה המשחררת מול הרוח שבאה מן ההרים.
שדרות עצים וגינות חוצות את הרחובות לאורכם.
אני צועדת לעיתים על המדרכות, לעיתים בתוך השדרות.
מסיבת יום הולדת.
בלונים, מפעילה צעירה עם כובע של ליצן, עשרים זאטוטים ושלושים
מבוגרים. ככה, באמצע השדרה. דאגו גם למתוח סרטים כדי לסמן
טריטוריה ויש טייפ שבוקעת ממנו מוזיקה נעימה. הם בטח יחלקו עוד
מעט נקניקיות בלחמניות ולמבוגרים תהיה פינת קפה ומתוקים. אני
פוסעת טיפה יותר לאט עד שאני חולפת על פני החבורה העליזה הזו.
היום, לימי הולדת של ילדים שיש להם עדיין חלב על השפתיים
מביאים קוסם, רקדנית בטן, מתנפחים, וזיקוקי די-נור בשביל
הפינאלה.
בילי אומרת: "קוסם בגיל ארבע - אקסטזי בגיל שש-עשרה"
והיא מסבירה, למקרה שאחד ההורים שהגיע לאסיפה לא הבין: "אנחנו
דוחפים לילדים שלנו את כל הריגושים האפשריים עד שאין להם כבר
ממה להתרגש. משעמם להם. הם רוצים עוד ועוד ועוד- עד שלא נשארים
ריגושים טבעיים".
אקסטזי בגיל שש-עשרה.
אקסטזי בגיל שש-עשרה.
אקסטזי בגיל שש-עשרה.
לנשום. לנשום.
לנשוף. לנשוף.
בילי היא המחנכת של הבן שלי.
כתבתי לה מייל ובו סיפרתי שאין לו אבא.
לא נראה לי שהיא התרגשה מזה במיוחד. היא אמרה שתעקוב.
בסך הכול הוא ילד טוב. להרבה ילדים בימינו אין אבא. אז אין.
לא צריך לעשות מזה סיפור.
לא צריך לעשות מזה עניין.
העיקר שתהיה אמא.
חזקה.
חזקה כמו אמא ואבא ביחד.
אמא שרק השבוע סגרה בדרך מכובדת ונעימה מספר עניינים עם אבא
שלה וסוף סוף נשמה לרווחה.
והילדים, עם מי הם יסגרו עניינים? איך הם ינשמו לרווחה?
