לראות אותו ככה, עם עריסת התינוק שלו בידו, יותר נכון תינוקת
שלו.
לראות אותו ככה ולהגיד לו שלום בחטף, לחייך אליו, לתפוס את מרב
חיוכו בכמה שניות האלה שאנחנו נפגשים שם למטה לבד, רק שנינו
לבד, עד שהאישה יורדת.
עד שהאישה הזאת, הדתייה הזאת, קטנה וצנומה שכזאת, יורדת,
מתקרבת אליו, ולוקחת ממנו את עריסת התינוקת, ונכנסת לאוטו,
שלו, האוטו שלהם.
רק אתמול הוא נישק אותי. רק אתמול הוא חיבק וליטף אותי, היה
איתי דיבר איתי, כמעט התחנן שאני אשאר איתו, לא אעלם או אלך
ממנו.
רק אתמול הוא עטף אותי בזרועותיו, בגן שם למעלה מעל הבית
בלילה, בקור העז שהיה. עטף אותי באהבה, עטף אותי בשמחה, חימם
אותי וחיבק אותי בלי הפסקה.
רק אתמול הרגשתי מוגנת בזרועותיו הגבריות, המגינות עליי מפני
כל רע.
רק אתמול פתאום הרגשתי שוב כאילו הוא שלי, רק אתמול...
והיום כבר לא.
לא.
הוא לא שלי, הוא של מישהי אחרת. מישהי שנמצאת שני מטר ממני,
בבניין שממש לידי.
מישהי שהתינוקת שהוא החזיק היא שלה ושלו, מישהי שאתמול בלילה
הוא חזר אליה, ישן איתה, נישק וחיבק אותה, עטף אותה, ישן איתה.
לא איתי.
זה מדהים כמה שזה שהמצב הזה הפכפך.
רגע אחד הוא איתי, כאילו כולו שלי, מדבר, מלטף נוגע בי כאילו
הייתי באמת שלו. אומר לי כמה שאני חמודה מקסימה, כמה שהוא היה
רוצה להיות איתי, איתי!
ואז הולך הביתה לאישתו שלו.
ומה נשאר לי!? רק לחזור הביתה בעצב, לחזור הביתה למיטה הקרה,
לבדי, ולחכות ולצפות לראות אותו שוב.
אבל היום, כשראיתי אותו שוב, ממש לכמה שניות שם למטה מתחת
לבניין, כשראיתי אותו מחזיק את עריסת התינוקת בידו, וכשראיתי
את אישתו נכנסת לאוטו איתו; אז זה הכה בי, ממש כמו אגרוף בפנים
-שהוא לא שלי. הוא לא שלי, וקרוב לוודאי שהוא גם אף פעם לא
יהיה.
הוא נשוי למישהי אחרת, לא סתם יש לו חברה, הוא נשוי, כבר כמעט
שנתיים, עם ילדה. והוא לא מתגרש עכשיו, הוא בעצם לא מסוגל
להתגרש אף פעם.
הוא רוצה להתגרש את זה הוא אמר כבר, הוא חשב על זה כמה וכמה
פעמים, אבל הוא דואג לאישה, מה יהיה איתה ועם הילדה. אז
בינתיים הוא איתה, אוהב ולא אוהב אותה, מספר לי סיפורים וחי
בעצם חיים כפולים.
ואני?! מאמינה ולא מאמינה למה שהוא אומר, חושבת ומדמיינת אותנו
ביחד, חושבת איזה כיף היה יכול להיות לנו ביחד, כמה שהייתי
אוהבת אותו, כמה שהיה יכול להיות  לי טוב איתו. כמה שהוא היה
אוהב אותי, ישן איתי, מחבק רק אותי... ואז אני בעצם מתעוררת
למציאות, המציאות הזאת, העצובה הזאת שאלו רק מחשבות, דמיונות
וציפיות.
ואני לא רוצה לחיות בדמיונות האלו, אני לא רוצה להיות כמו כל
ה"מאהבות" האלו, שנפגשות עם הגבר שלהם בחשאי, שרק חולמות שיום
אחד הוא יתגרש, שרק חיות מהבטחות מגעילות שזה יקרה, שאוטוטו הם
יהיו ביחד, אוטוטו הוא עוזב את הבית...
לא! לא! לא! לא! לא! זה לא מה שאני רוצה! זה לא מה שמגיע לי!
זה לא מה שאני שווה!
אני רוצה מישהו שיהיה איתי באמת, מישהו אמיתי!
ובעצם כבר יש לי מישהו אמיתי, אני כבר יוצאת עם בחור כמעט
חודש כבר... והוא מקסים... ומשום מה זה לא מספיק.
משום מה אני מספרת לעצמי שהוא לא עונה על כל הצרכים שלי, איתו
אני מרגישה משהו מסוים, אבל עם השני זה כבר משהו אחר לגמרי...
אנחנו לא מתראים הרבה אני וה"חבר" שלי, וזה קשה לי, אז בינתיים
מצאתי איך למלא את שאר הימים שאני לא איתו.
אבל די, אני לא רוצה להמשיך עם זה! אני לא רוצה אני נשבעת! אני
לא רוצה! מהפעם הראשונה שהייתי איתו לא רציתי, ובכל זאת משהו
משך אותי אליו, הראש שלי עבד נגדי, ההרס העצמי שלי השתלט עליי,
וכשזה קורה נורא קשה לי לנצח. אני יודעת להגיד לעצמי בדיוק כמה
רע יהיה לי אחרי שאני אלך איתו בחשאי, אני יודעת להגיד לעצמי
בדיוק כמה חרא אני ירגיש כשהוא ילך לבית שלו, לאישה שלו. אני
יודעת בדיוק איך אני אבכה וארגיש רע, איך אני אתחנן לסליחה
ומחילה מאלוקים, יודעת הכל במפורט... ועדיין עושה את זה, עדיין
פוגשת אותו כבר כמעט חודש.
אני רוצה להגיד לעצמי די עם זה! מספיק! אני מתפללת שהוא פתאום
יתקשר או ישלח הודעה ואני אבקש ממנו, ממש אתחנן שיעזוב אותי
בשקט! שלא יתקשר יותר, שלא ישלח הודעה, אפילו לא אות אחת או מה
נשמע, כלום, כלום אני לא רוצה לשמוע ממנו, לא רוצה יותר שום
קשר איתו! באמת, בחיי אני לא רוצה להמשיך להיפגש איתו.
אבל זה מה שאמרתי גם בפעם הראשונה, וגם בפעם השנייה, אז איזה
ביטחון יש לי בדיוק שזה מה שיחזיק אותי גם בפעם הבאה!?
אין לי מה לעשות, רק להיות נחושה, רק לרצות באמת, ולהגיד
באמונה שלמה שזהו, זה נגמר!!!
נגמר!